לפניך תצוגה מקדימה של הגדרה ממילון העברית הישנה והחדשה מאת אליעזר בן-יהודה,
שהוכנה בידי מתנדבי פרויקט בן-יהודה

אֲדַמְדַּם

1, א) ת"ז, בהפס' -דָּם, לנק' אֲדַמְדֶּמֶת, -דָּמֶת, מ"ר אֲדַמְדַּמִּים, אֲדַמְדַּמּוֹת – קצת אָדֹם, Röthlich; rougeàtre; redish : וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אֲדַמְדָּם צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו (ויקר' יג מב).  והיה הנגע ירקרק או אֲדַמְדָּם בבגד או בעור (שם מט).  והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אֲדַמְדָּמֶת (שם יט).  בהרת לבנה אֲדַמְדֶּמֶת (שם כד).  והנה שאת הנגע לבנה אֲדַמְדֶּמֶת בקרחתו או בגבחתו (שם מג).  – ובמשמ' זו משתמשים רוב הסופרים, ואולם השתמשו בה גם במשמ' אדֹם מאד: היום פנה צללי ליל ינטו, ואדמדם כדם בא ימה החרס (יל"ג, אדו"מ ח). – ב) °ש"ז, יפו אדמדמי מאוריה (ר"י הלוי, יפה תיפה שהרוניה).


1 וכן יְרַקְרַק. והנה כבר בימי המשנה נפסקה כנראה המסורה של משמעת משקל זה בזמן הקדום, אם הוא מגדיל או מצעיר את המושג, ואמרו בספרא: ירקרק ירוק שבירוקים, ואדמדם אדום שבאדומים, ורבי עקיבא במשנה (נגע' א ב) אמר: אדמדם כיין המזוג במים. רסע"ג תרג' מחמר. וכן במלה ירקרק כמו הספרא: אמר הגאון שהוכפל לקושי (שפת יתר לראב"ע). ר' אדונים בן לברט כרבי עקיבא. ר"י בן גנאח לא הכריע באדמדם וירקרק אם הוא להגדלה או להצערה. רש"י כהספרא: אדמדם, אדום שבאדומים, וכן הרמב"ם (הלכ' נגע') החליט כהספרא, ופרש ירוק שבירוקים כדעת סומכוס בתוספתא שהיא כמו כנף טוס ואדום שבאדומים כמו זהורית היפה. וכן רד"ק: כפל הלמד לרוב האדמימות. וכן נראה קצת ממלת חלקלקות שהכונה בה למקום חלק הרבה. וכן עקלקל. ומ"מ הכתוב בעצמו מכריע כדעת ר"ע שהכונה באדמדם קצת אדֹם, מפני שמראה לבן אדמדם לא יוכל להיות אדֹם שבאדומים. וכן הראב"ע: ירקרק וכו' זה כפול לחסרון וכן שחרחורת. ע"כ.  וכן בשה"ש (א ו): שחרחורת זה הכפל למעט וכן ירקרק או אדמדם. וכן הרשב"ם (פרוש שה"ש, הוצאת ילינק): שחרחורת אין בה שחרות כ"כ כמו שחורה כענין של אדמדם שאין בה אדמומית כ"כ. ומזמן המשנה והתלמוד נמסרו לנו עוד שמות על משקל זה כמו בצלצול (כלא' א ג), פלגלוגה (גמ' ירוש' שם). אבל גם בהם יש לפקפק אם הכונה בהם הקטנה של בצל, או מין אחר של בצל, וכן דעת הרמב"ם. בערבית, ארמית וסורית נהוג זה המשק' אבל גם שם אינו מוכרע. ואחדים מהחדשים במשמעת הקטנה. ברט (מה"ש, סי' 146) אינו מכריע, קניג (ב' 413): אעפ"י שעקר שמוש הכפלת אותיות השרש היא לרבוי והגדלה, אינו נמנע שירמז על פקפוק ולא ברור של המושג, ולכן – הקטנה בפרט בהגונים – כ"ז להלכה, ולמעשה בספרותנו נקבע שמוש במשקל הזה במלים של הגונים עפ"ר למעוט הגון.