לפניך תצוגה מקדימה של הגדרה ממילון העברית הישנה והחדשה מאת אליעזר בן-יהודה,
שהוכנה בידי מתנדבי פרויקט בן-יהודה

אוֹגִירָה

°1 – סימן לשבע מלים שבאו בהן בגד כפת רפויות אחרי אהוי שלא כדין: בג"ד כפ"ת ואוי"ה בדגש ורפי וכו' רפין לעולם חוץ מן אוגירה  ופסיק ודחיק ואתי מרחיק וכו' וזה הוא פירושן אוגירה יש בה שבע מלות ארבעה מהם בשירת הים (א, יא, יו, כא) וחד בירמיה (כ ט) וחד בישעיה (נד יב) וחד בדניאל (ה יא) (הורית הקורא 78). ואין על תיבה ראשונה אלא משרת והן בדגש ונקראין אוגירה ואין להם טעם אלא קבלה היא ביד הסופרים (שם 79). ארבע מלין בשירת הים משמש לשון אוגירה (מסור' גינזב' אות נ).


1 י' דרנב' בהערותיו שער כי בספר שהעתיק ממנו בעל הורית הקורא כלל זה היה כתוב בערבי' או ע'ירה, שר"ל או זולתן, וטעה בעל הורית הקורא וחשב כי זה סימן להמלים האלה. זה מחֻדד, אך קשה לחשד את בעל הורית הקורא בקלות דעת כזו ובבוּרוּת גסה כזו. וכבר חזר בו דרנב' בעצמו מהשערה זו במאמרו REJ IV 276, מפני שמצא המלה אוגירה בקבץ כללי המקרא בערב' בראש חומש תימני כ"י, כתוב שם וז"ל: פאמא אל אוגירה תפסירה אלגאמעה פהי פי סבע מואעצ'ה לא גיר פי ג'מיע אלמקרא. ע"כ. ובעבר': אמנם האוגירה ופרושה קבוץ, והיא בשבעה מקומות לא זולת במקרא. וכן היא נמצאת בהמסורה הוצא' גינזב' שהובא בפנים. ומוכח שזה סימן אמתי שהיה בקבלה בידי הסופרים לשבעה המקומות שבאו בהם בגד כפת דגושים אחרי אהוי שלא כדין. ומ"מ גם הפרוש שנתן הקבץ שהביא דרנב' במאמרו הנזכר להמלה אוגירה, במשמ' קבוץ משרש אגר, אינו מספיק, ולא נתקררה בו גם דעתו של דרנב', ואעפ"י שדר' בכר (REJ XXIII 242) נטה לפרוש זה, כבר דחה אותו דר' פורגס (במאמרו שם XXV, 148) בטענות נכונות. אך לא פחות רחוק וזר גם פרושו של דר' פורגס שפרש אוגירה – מצודה, סוללה, מפני שמצא כי בעל טעמי המקרא נשתמש במליצה: נשפך עליו כסוללה להדגיש האות. והנה כבר הרגיש י' דרנב' במאמרו הנזכר, כי במלה זו אוגירה נמצאות ארבע אותיות אהוי, ושער כי הן ד' האותיות המבטלות דגשות בגד כפת, רק לא עמד על כונת שאר שתי האותיות גר שבאוגירה, והשערתו כי פרושן הוא גֵר, זר, היא באמת זרה מאד. אבל בעצם הענין נראה לי כי דרנב' מצא את פתרון החידה. כי אוגירה איננה צורה דקדוקית, וזה מעיד כי בכאן צרוף של אותיות שנצטרפו כך כדי שתהיה להן איזו משמעה כדי להקל על הזכרון, וצרופים לזכרון כמו זה היו מצוים אז, כמו מנצפ"ך וההרכבות מאותיות השרשיות והשמושיות, וכיוצא בהן. והנה אוגירה הוא סימן לשבע מלים שהן נזכרות בכל מקום בשתי קבוצות, קבוצה אחת של ארבע מלים שבשירת הים וקבוצה אחת של שלש מלים שבמקומות אחרים, ואם נניח כי להקבוצה של שלש מלים רומזת האות ג שבאוגירה , הדבר ברור כי במקום ר שבמלה זו צ"ל ד לקבוצה האחרת, ואפשר שהסימן היה בתחלה אהוי ג ד, ור"ל בשלשה ובארבעה מקומות בגד כפת דגושות אחרי אהוי לא כדין, וצרפו האותיות הללו למלה אחת אוגידה כדי שיהיה לה משמע' אגודה, ועפ"י שבוש קל  ר  במקום  ד  נעשה אוגירה, ובהיות שגם באוגירה  מצאו משמעה, והיא של קבוץ, לא הרגישו בהשבוש, ונתקבל ונקבע הסימן בצורה זו.  – ובדבר  סבת דגשות בגד כפת של אוגירה, רואה אני את דברי דרנבורג שם, שאמר שאעפ"י שבעל הורית הקורא ובעל קבץ הכללים אומרים שניהם כי אין לה טעם, אפשר שסבת הדבר היא כי בארבעה מקומות הכף הדגושה אינה נבדלה אלא באות אחת, ובשני מקומות יש שלש מלים קטנות מתחילות בכף וגימל, ולכן הרפו רק את הכף האמצעית, ובמקום אחד רק אות אחת מבדלת בין הכף ובין ב. בכלל נכונה דעתו של דרנבורג, כי אין לחשד את בעלי המסורה שקבעו קריאת המלים בתנך ברצונם הפשוט בלי טעם וסבה לדבר, כי הנקוד שקבלנו מבעלי המסורה בכללו מעיד עליהם שהיה להם חוש דק מאד בהכרת המלים בלשון העברית, והיו זהירים בזהירות רבה למסר את ההברה, שהיתה חיה בימיהם, בכל דקדוקה.