°, תֶּאֱלַח, – תִּעֵב, verabscheuen; abhorrer; abhor: מרוד וטרוד בפתלי גדש און לֶאֱלֹחַ (מנח' ב"ר מכיר, זולת, אדע כי, שבת תשובה).  פונה לענות עני תפלתו בל לשקץ ולאלוח (סליח' ג  עי"ת, אנוש במה יצדק).

– נפע' נֶאֱלַח, נֶאֶלְחוּ, נֶאֱלְחוּ, – נתקלקל ונפסד, בטעמו, בריחו, ובמליצה בבחינה מוסרית, verdorben; gâtè; corrupted: הכל סר יחדו נֶאֱלָחוּ1, אין עשה טוב אין גם אחד (תהלים יד ג).  הן בקדשו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב וְנֶאֱלָח איש שתה כמים עולה (איוב יה יה-יו).  – וכן אמר המליץ: דור נאלח עיניו מאד רמו, אבל להביט האמת נשעו (רמב"ע נטפי דמעות, בס' דברי חכמים).  כל ימי צבאי מרמס אדעה מה חדל ומה נאלח כלחי ואמאן הנחם (ידע' בדרשי, בחינ' עולם יב).  נתעבתי ונאלחתי כי מלאתי דופי ושמצה (אלי' בר שמע' סליח' לערב ר"ה, איככה אפצה).  שומם אשב נאלח נדלח לכל עם מרמס (ישר' נאגארה, פזמ', מ"צ פרידלנדר, יחידה חמדה).  שנוצר מטפה סרוחה נתעבת ונאלחת ומזוהמת (מעין גנים איוב).  °הפע', הֶאֱלִיחַ את פלוני, עשהו נאלח: עד הנם (ישראל) בחם אץ (עמלק) לְהַאֲלִיחָם ובסוף האחם ופה בחשף נלחם (קרובו' לפורים, אזרח כט).