לפניך תצוגה מקדימה של הגדרה ממילון העברית הישנה והחדשה מאת אליעזר בן-יהודה,
שהוכנה בידי מתנדבי פרויקט בן-יהודה

אֶבְיוֹנָה

*1, ש"נ, מ"ר אֶבְיוֹנוֹת, – הפרי הרך של הצלף, משמש לתבּל המאכל, Kaper; câpre; caper berry: הצלף מתעשר תמרות ואביונות2 וקפרס ר"ע אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי (מעשר' ד ו).  אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין (ברכ' לו.).  על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בפה"א ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בפ"הע (שם).  מעשר מקפרס על התמרות ומן התמרות על הקפרס אבל לא מהן על האביונות ומן האביונות עליהן אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעין (ירוש' מעשר' ד נא ג).  – ובסהמ"א: פרי האביונה הוא קפר חם וטוב לטחול (אסף הרופא, כ"י מינכן, דף כז).  צלף הוא מין אילן ויש בו קפריסין ועלין ואביונות (ערוך, ערך צלף).  וכן האביונות של צלף חייבים (בתרומה) מפני שהן פרי (רמב"ם, הלכ' תרומ' ב ד).  והאביונות של צלף הן הפרי שהן בצורות תמרים דקים קטנים (הוא, ברכ' ח ו).


1 בסי' היחיד לא נזכר בשום מקום כ"א הרבים, וספרדים ואשכנזים קוראים אֶבְיוֹנוֹת. וכן נִקודה בכל משנ' המנֻקד' הנדפסות.  בוקשד' וכשתלי אַב-, צ"ד אֶב-, וכן נקדוה לוי, קוה' ודלמן, ואעפ"י שחלק על זה דר לֶו (שהצ"מ), והחליט כי צריך לקרא אֲביּוֹנָות, כמו אֲבִיּוֹנָה שלקמן,  כמו שנקודה מלה זו בה"ג הוצ' הילדסה' על אבִיוֹנוֹת, אין לדחות הקריאה המקֻבלה. – ובדבר מקור השם הזה לא מצאו חוקרי הלשון דבר יתר מתקבל מדעת הקדמונ' שפרשוה מלשון אבה במשמ' חפץ מפני שהפרי הזה גורר ומעורר התאבון לאכילה.  –

2 וז"ל הרמב"ם בפרוש המשנה:  צלף הוא בערבי' אלכבר וכו' ויש ממנו פרי מבושל כל צרכו ושמו הידוע אצלנו בלשון ערבי פרוע (כצ"ל במקום אלפרס, וקוהוט נשתבש בזה מאד) אל כבר והוא הנקרא אביונות.  ע"כ.  ופרוע בערב' הוא כעין כפתורים הצומחים על האילן.