בהפס' ולנק' בָּךְ,  – מלת הגוף לנוכח להורות התוך והפנמיות בכל המשמעות של שמוש בְּ. – ונהגו המשוררים לאמר בָּךְ לזכר גם שלא בהפסק: חֻברו בָּךְ נעים חסדים והשכל כאשר חברו שתי עם ערבים (רמב"ע תרשיש א).  – ומצוי שמוש זה אצלם.