*, ש"נ, —  שה"פ מן דָּחַף:  נגיחה ודחיפה (ירוש' שבת ז ט ד).  אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה (רש"י שמות כא כב).  לא ליגח בקרן ולא ליגוף דחיפת גוף (הוא, ב"ק יה:).  — ואמר הפיטן:  ואף גם זאת שמעו שנוקשתי בִדְחִיפָתָם, וכילק עלה עיפתם, שמעת חרפתם (קינ' לת"ב, איכה אשפתו).  — ובמשמ' °הסתה והכרחה:  לא נתכוונתי לקדשה אלא לראובן וכו' ואם אמרתי (הרי את מקודשת)  לי לא היה רק מחמת דחיפת הבחורים (מרדכי קדוש' תקמז).