*, ש"נ, מ"ר הַזְכָּרוֹת, — א) שה"פ מן הִזְכִּיר: בעל חוב גובה שלא בהזכרה (כתוב' קד.).  כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה (ברכ' יב.).  השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה (נדר' ז:).  מה לולב ביום אף הזכרה (של גשמים) ביום (תענ' ב:).  משעה שמפסיק לשאלה כך מפסיק להזכרה (שם).  — ב) כמו אַזְכָּרָה, כנוי לשם האלהים: מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם בה (ירוש' ברכ' ג ו ג). —  ומ"ר:  שמונה — הזכרות שכתוב בהבו לה' בני אלים ירוש' ברכ' ד ח.