1, ש"ז, בהפסק גם2 קָשׁ, ― קנה של מיני התבואה שנקצרה והוסרה ממנו השבֹּלת,  Stroh; paille; straw: ויפץ העם בכל מצרים לקשש קַשׁ לתבן (שמות ה יב). ― ובתמונה, כמשל לדבר הכלה והנאכל כמו הקש ע"י האש: וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כַּקַּשׁ (שם יה ז). לכן כאכל קַשׁ לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה (ישע' ה כד). הנה היו כְקַשׁ אש שרפתם לא יצילו את נפשו מיד להבה (שם מז יד). כקול להב אש אכלה קָשׁ (יוא' ב ה). והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לְקַשׁ ודלקו בהם ואכלום (עבד' א יח). כי עד סירים סבכים וכסבאם סבואים אכלו כְּקַשׁ יבש מלא (נחו' א י). כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קַשׁ ולהט אתם היום הבא (מלא' ג יט). ― ולדבר קל הנשא ברוח: וגם נשף בהם ויבשו וסערה כַּקַּשׁ תשאם (ישע' מ כד). יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כְּקַשׁ נדף קשתו3 (שם מא ב). ואפיצם כְּקַשׁ עובר לרוח מדבר (ירמ' יג כד). שיתמו כגלגל כְּקַשׁ לפני רוח (תהל' פג יד). העלה נדף תערוץ ואת קַשׁ יבש תרדף (איו' יג כה). ― ולדבר קל ערך, חסר חשיבות: תהרו חשש תלדו קַשׁ רוחכם אש תאכלכם (ישע' לג יא). לא יבריחנו בן קשת לְקַשׁ נהפכו לו אבני קלע כְּקַשׁ נחשבו תותח וישחק לרעש כידון (איו' מ כ-כא). ― ובתו"מ: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה (פאה ה ז). אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו (שביע' ג ז). המבקיע זית לא יחפהו בעפר אכל מכסה הוא באבנים או בקש (שם ד ה). מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה (שם ח יא). כירה שהסיקוה בקש או בגבבא נותנין עליה תבשיל (שבת ג א). חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים וכו' מטלטלין אותן (שם יח ב). הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו (שם כ ה). היתה הקורה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת (עירוב' א ה). מחפין (במועד) את הקציעות בקש (מו"ק ב ה). המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו (ב"ק ג ג). כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש (ב"מ ט א). השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי וכו' אין שומעין לו (שם י ה). כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור, השרץ בתוכה, התנור טמא (כלים ח א). כוורת הקש וכוורת הקנים וכו' שיש להם שולים וכו' הרי אלו טהורין (שם טו א). מחצלת הקש ושפופרת הקש ר' עקיבא מטמא (שם יז יז). ושורף את הקש ואת העצה (אהל' יח ב). שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש או בגבבה כשרה (פרה ד ג). הנח (לפני העניים) תבואה בקשה, תלתן בעמיריו, תמרים במכבדות (ספרא קדושים פרק ג). התבן והמוץ והקש היו מדיינין זה עם זה, זה אומר כשבילי נזרעה הארץ וכו' בא הגורן, יצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ לרוח, נטל התבן והשליכו לארץ, נטל הקש ושרפו, נטל את החטין ועשה אותם כרי (מד"ר שה"ש, שררך אגן הסהר). כמה משפלות של תבן מכניס אתה לאוצר או כמה חבילי קש מכניס אתה לאוצר (ר' חנינא, מד"ר תהל' ב). ומה עושין לקש מציפין אותן במים (שם שם). ― ומ"ר *קַשִּׁים, קשין: בכל עושין סהרים, באבנים ובמחצלות ובקשין ובקנים (תוספת' שביע' ב יט). דר' יודא עביד את האילנות כקשים (ר' חזקיה, ירוש' ברכ' ו ב). (חיפוהו בקש אינו שכחה,) בזוכר את הקשים (ר' יונה, שם פאה ה ו). תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ וכו' (פסח' כו:). סוכי תאינים ובהם תאינים, פרכולין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים וכו' אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה (סוכ' יג:). (מלקוש,) דבר שממלא תבואה בקשיה (דבי ר' ישמעאל, תענ' ו.). דבר שיורד על המלילות ועל הקשין (שם שם). ― ובסהמ"א: עושה עשב ואינו עושה קמה, מראה קמה ואין חטין בקשיה (רש"י, ישע' כד ה). ומחתך בו (בחרוץ) הקשין להיות תבן (הוא, שם כח כז). שמקמטין אותן על עץ חלק או על אגודה של קשים (הוא, ביצ' כג., ד"ה אי קטורא). ― ואמר הפיטן: זרעינו בזרעכם לא ידבוק, איך יוכל קש באש לדבוק (ינאי, לגבול רשעה, קרוב' במד', זולאי, רו). תולדות אלה בני שעיר בקשם אצו אשי להבעיר (ר"א קליר, אצילי, קרוב' שבת זכור). תבואת קדשת בלועה מלולות וקשים (שלמה הבבלי, אני יום אירא, סליח' יום ג). קש חושב תותח ובמתניו שחיצה (הוא, אמץ דר, יוצ' שבת ג אחה"פ). ― ואמר המשורר: כי יחשוב אויבו לקש כחוש וגם קנה רצוץ וכו' (ראב"ע, אשיר בקולי, כהנא א, 152).