°, שֻׁרֻק, ש"ז, — א) שם כולל לתנועה הנוצרת בקבוץ השפתים1 והמסֻמנת בנקוד הטברני על ידי ו בנקדה בתוכה, וּ, או בשלוש נקדות מתחת לאות, כתובות באלכסון משמאל לימין, כגון אֻ, בֻ ובנקוד הבבלי ו קטנה מעל לאות, ובארץ־ישראלי הקדום שתי נקדות זו על יד זו, כמו צירי טברי, מעל לאות: שם הנקודות קמצה פתחה צרי סגול חלם שרק חרק (דקד' הטעמ', 12). השביעי והוא שרק מקבץ את השפתים ושורק בהן למעלה (הורית הקורא, דרנבורג, 56). ועשה לדוחק המשקל תשפוּט ותשמוּר ותעבוּר אמר בשלשתן שרק אם אתה צריך עליה לדוחק בחרזה (דונש, תשו' על רסע"ג 108, עמ' 33). והוא שורק בפירוש, כמו לשמוע שריקות עדרים, לפי שכשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו אוּ (טעמי המקרא לר"י בן בלעם, 15). הפועל העתיד מאלה הפעלים בהנחת העין והשיבה וו נחה נסתרת מונע האות אשר לפניה בשורק ברוב המלים או בחולם במעוטם (ר"מ גיקטיליא, אותיות הנח והמשך לר"י חיוג, נוט, 34). השורק מורכב מן החול"ם ומן החיר"ק על כן היא נקודה בתוך הוא"ו בעבור היות החול"ם עליון והחיר"ק שפל ובמקום שאין שם וא"ו ישימו צורתו שלש נקודות וכו' ונקרא שור"ק מגזרת שָׁרְקוּ כי כן הוא ויש שיקראוהו קיבוץ פו"ם (ראב"ע, צחות, ב:-ג.). ואם אמר האומר למה אינו בשור"ק כמו עלי שׁוּר נשיב כי החולם והשור"ק יתחלפו (הוא, שפת יתר קמו, 38). השורק2 נעזב על שלש תכונות, יבוא אחריו המשוך ויבא אחריו הדגש והנח הנראה (ר"י א"ת, כוזרי ב פ). קמוץ גדול והוא קמ"ץ וקמוץ בינוני והוא חול"ם וקטן והוא שור"ק (שם שם). ושוללת בשורק בואו (ר"ש א"ת, פי' המללות הזרות). הרביעית אוּ ושמה שורק (רד"ק, מכלול, קלו.). האשכנזים קוראים לקבוץ שפתים שלנו שורק (ראב"ד ליצירה א ט, ורשה, ל:). — ב) בספרי המדקדקים המאחרים, שם לתנועה וּ הארֻכה בלבד, המסמנת בוי"ו ונקֻדה בתוכה, בנגוד לקבוץ המשמש כשם לתנועה הקצרה  ֻ .