1 [יש שרואים גם כאן שם מקום, כמו בירמ' ו א (העזו בני בנימן בקרב ירושלם וּבִתְקוֹעַ תקעו שופר), ויש שמוצאים כאן ש"ע במשמ' שופר, ואולי צ"ל תקעו תָּקוֹעַ, ואך אחד המעתיקים הוסיף את ב היחס משום שחשב כי לפנינו שם המקום.
בתוספתא כלאים ה ו נאמר, כנגד האסור לרכב על הפרדה: הרי הוא אומר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה, ונתנה התשובה: אין משיבין מתקוע (נ"א מן התקוע, התקועה), והפרשנים, מאֹנס, נדחקים לבאר זאת ע"פ הצרוף הקשה שביבמות קט:: תוקע עצמו לדבר הלכה (עי' לאחרונה בדברי ש. ליברמן במהדורת התוספתא ובבאורים הנוספים שם). ואולם, כמבֹאר בקצור בהערת העורך בערך תָּקַע, וביתר פרוט במאמר בלשוננו כא, עמ' 69 וכו', בא תקע עצמו לדבר הלכה כלשון ערבות, בדרוש ללשון הכתוב (משלי יא טו) ושנא תוקעים בוטח, ומה ענין ערבות במסֻפר בש"א ובמ"א על בני המלך ועל שלמה בנו של דוד שרכבו על פרדים? והנה כבר העירו הפרשנים על נסחה אחרת של אותו מאמר, בירוש' כלאים ח ב ושם נִתנה במק' זה התשובה: אין למדין מן המלכות, וזה בודאי פשוט יותר וטבעי יותר; אלא שאין כלל כזה אלא קצור של כלל מלא יותר, שהזכיר גם סוגי אדם אחרים שאין למדים מהם, בדומה למאמר הידוע: אין מביאין ראיה מן השוטים, המובא בבבלי  נדה ל: גם במעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוס שנתחיבו שפחותיה הריגה למלכות, ומכאן שלא לשוטים בלבד הכונה אלא גם לסוגים אחרים של בני אדם.  והואיל וכך נֹהג התו"מ לצרף יחד אף סוגי בני אדם, שלכל ענין אחר שונים ורחוקים הם אלה מאלה (השוה, למשל, בשקלים א ו: לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא כהנים נשים וועבדים וקטנים), נראה, שגם כאן היה כתוב בעקר: אין משיבין מן מתקוע, כלו' מן מלכות, קטנים ועבדים, אלא שהמעתיקים ראו  את "מן" היחס במ"ם זו שבראשית "מתקוע" ועל כן השמיטו מלת מן שלפני כן. וצ"ע. 
בבבלי ב"ב קמה: מובאת הבריתא: תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי, זה הוא בעל הגדות, עתיר סלעים (נ"א סלעין, וכן נכון, בארמ') עתיר תקוע, זהו בעל פלפול, עתיר משה עתיר כמס, זהו בעל שמועות, הכל (צ"ל כלא, בארמ') צריכין למרי חטיא ע"כ, ולא הובנו הדברים כלל במסרת הפרשנים. וזאת, הואיל ולא הושם לב לעֻבדה, כי נאמרו הדברים חלקם בארמית —  כמאמר אחד קדום — וחלקם בעברית, כדרוש על המאמר העקרי, והמפרשים ראו הכל כמימרה אחת, אשר בצורה זו נראית היא כגבוב דברים בכפילות ללא צֹרך. למעשה המאמר הארמי הקדום פתגם הוא, וזה לשונו ופרושו: עתיר נכסין עתיר פומבי, כלו' העשיר בנכסים הוא עשיר בפומבי, שהכל רואים את עשרו ואין נהנים ממנו; עתיר סלעין עתיר תקיע (כך צ"ל בארמ') כלו' עשיר במעות, במטבעות כסף, עשיר תָּקוּעַ הוא, שאינו יכול לאכל מעשרו. עתיר משח עתיר כמס, כלו' עשיר בשמן עשיר הוא בדברים כמוסים באוצרו, ושוב לא לאחרים ולא לו תועלת של ממש בעשרו, ואולם כלא צריכין למרא חטיא —  זהו העֹשר האמתי שהכל נהנים ממנו. ועל פתגם זה נאמר בדרוש משני: מי הוא זה? הראשון הוא בעל הגדות, השני בעל פלפול, והשלישי בעל שמועות, אבל העשיר האמתי הוא בעל החטים, הקמח, שלמד תורה משנה והלכות ומהנה מזה אחרים.
ודומה הפתגם בתכנו, למשל, לדבר הקהלת ה ח וכו': ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד. (כי) אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה. וגם מאמר זה נדרש בפי חז"ל (ע' מד"ר שם לכתוב, ועוד): מלך זה בעל תלמוד, לשדה נעבד זה בעל משנה שהוא עודר לפניו את ההלכה ע"כ. ובעל משנה זהו מרי חטיא שהכל צריכים לו.]