1 [מלה זו לא הובנה לא בצורתה ולא במשמעותה. אמוראי בבל כבר לא יכלו למצא דרך לבאר אותה בהוראה שוה ומתאימה בשני המקומות העקריים שבדברי התנאים. אמנם היו שחשבו כי הפקיע הוא הפתילה, אבל אחרים דחו פרוש זה, הואיל ולא יכלו לישב את דברי הבריתה האומרת: לוקה מן הממונה בפקיע. ואלה דברי הגמרה (בבלי יומא כג.):  מאי פקיע, אמר רב יהודה מדוורתא (גרסת הערוך, נ"א: מדרא), א"ר פפא מטרקא דטייעי דפסיק רישיה. אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתני בן ביבאי ממונה על הפקיע פתילתא כדתנן מכלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא. ופרש רש"י מטרקא דטייעי רצועות ישמעאלים העושים שוט לסוסים, נגדא, רצועות מלקות; והערוך: מדוורתא. פי' פקיע מדוורתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפושל  (צ"ל מפותל או מפתיל, וכן מובא בר"ח) תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה ופי' הממונה בפקיע הממונה להכות בזה הפקיע, ובתשו' הגא' הרכבי של): והפקיע שהיה במקדש היה דומה למטרקא דטיאעי, הם הערביים, והוא שקוראין אותו מכ'צרה וקוראין אותו מקרעה, והוא כמו שתלוי בו פשתן מופקע ומופשל בחבל, ע"כ (ועי' עוד לקמן), ולפי זה במפרשים מאחרים ובמלונים. 
ואולם אין להניח בשום אופן שהיה ממֻנה מיוחד להכות בשוט, וכן אין להפריד את הממונה על הפקיע שבמשנה מן הממונה בפקיע שבבריתה. ואמנם בירוש' יומא ב ב כתוב אף: ארבע הממונה מכה אותו בפקיע, אבל אין ספק שעקר הנוסח צ"ל כמו בהמשך שם: מכה אותו הממונה בפקיע, שפרושו הממונה על הפקיע. ולא זו בלבד שהיו שהבינו במשנה הפקיע במובן פתילה (וגם פרושו של רב יהודה מדוורתא, המפותלות, כונתו: פתילות) ולא כלשון מלקות (זאת בלבד היא הוראת המלה נגדא ואף מטרק בערב' אינה שוט, רצועה אלא פטיש); אלא שבירושלמי אין מי שמערער על זהוי זה של הממונה על הפקיע עם המתמנה עלי הפתילות. ולא עוד שבשני המקומות בירושלם מובאת אף המשנה עצמה עם התוספת המפורשת: דתנינן תמן בן בבי על הפקיע שהיה מזייג (לא מזווג כבקצת ספרים) את הפתילות.
ואולם מכאן אף פתרון הסתירה שבין המשנה לבריתה, כי מזייג זה לשון טהור ונקוי הוא, וכך בקרוב כבר לוי במלונו, מלשון זוג, זגג, זגוגית, בארמ' שבתלמוד: דזיג (כלו' שהוא צלול וטהור) כזגא (כזכוכית) היורא. ולא הפתילות עצמן אלא נקוי הפתילות מן הפיח והאפר שעלה בהן, זיוג הפתילות, דשון הפתילות, הוא שנקרא הפקיע, הֶפְקֵעַ, וזאת ללא ספק צורתה הנכונה של המלה. ואמנם כן נקרא אף דשון המזבח: הפקיע, הֶפְקֵעַ; כי הוא הענין שמדֻבר עליו במשנה (יומא ב ב)  ביחד עם דשון הנרות: מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, ועל כן מובאה בגמרה לאותה משנה אף הבריתה האומרת שהרמאי העובר על תקנת חכמים בדשון המזבח לוקה מן הממנה בפקיע (צ"ל בהפקיע), כלו' מן הממנה על ההֶפְקֵעַ, על דשון המזבח, ולפי זה אין הפקיע לא פתילה ולא רצועה אלא הֶפְקֵעַ כשם הפעולה, כדגמת נעילת שערים הקודמת לו במשנה, ומרֻבים המקרים שהא בראש תיבה נחשבה בטעות כהא הידיעה, עי' ערך חסחוס — סחוס, חף, מ"ר חפין — הפין, פין, ולהפך. ועי' פָּקַע, הִפע'.]

2 [נ"א ביבאי, במדב"מ: בכי.]

3 [במשנ' מנק' ליוורנו: הַפַּקִּיעַ.]

4 [גם כאן אין לבטא הַפְּקִיעַ או הַפַּקִיעַ, הַפָּקִיעַ, אלא הֶפְקֵעַ, ואין כאן הפקיע רצועה, כפרוש המפרשים והמלונים, אלה הפקיע, הֶפְקֵעַ  הוא שם הפעלה, פעֻלת המפקיע את האבן, הגורם לה שתפקע מן הקלע. ועי' בהערה הבאה.]

5 [לפי ההקבלה אל בית אצבע ברור שאין הא של בית הפקיע הא הידיעה.]

6 [כך כנראה צ"ל. בהוצאת צוק"מ: הפקיעה, נ"א הפיקוע. בדפוס ווילנה: הפקוע.]