רוצים לעזור? כתבו אלינו!
![]() |
צָרֵד
*, ת"ז, נק' צְרֵדָה, — אצבע צְרֵדָה, אצבע חשופה, שאין עליה טבעות1: בקש (כהן גדול) להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו, אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה (יומא ח:). איזו היא אצבע צרדה, זו אצבע גדולה של ימין, ומעסיקין אותו בפה ולא בנבל ולא בכינור וכו' (תוספת' שם א ט). רב הונה אמר באצבע צרדה בפה, ור' יוחנן אמר באצבע צרדה ביד, מתניתא פליגא על ר' יוחנן בפה לא בנבל ולא בכינור, פתר לה נעימה הנאמרת באצבע צרדה אומרה בפה לא בנבל ולא בכנור (ירוש' שם א ו). — ובמדת ארך: גרדומי רצועות כשירות וכו' וכמה שיעורייהו, אמר רמי בר חמא אמר ר"ל עד אצבע צרדה (מנח' לה:). ושעור רצועה של יד אמר ר"ל עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעית (מדרש ילמדנו מובא בערוך ערך צרדה, וכן תנחומא בא יד). — ובסהמ"א: שכן מנהג הערביים כשמסלתין הסלת יש להן באצבעות צרדות טבעות ומכין הנפה בהן מכאן ומכאן ויורד הקמח (ערוך ערך טרש). — ואמר הפיטן2: נטה לנום שנתו יפרידו בנעימת אצבע צרדה בפה ולא בכנור (יוסי בן יוסי, אזכיר גבורות, עבודת יוה"כ, סדור רסע"ג, רע). שיר ישוררו לו פרחי דוכן, בפה וחך ערב ונעימות צרדה (הוא, אתה כוננת, מחז' איטל' ב, ריו.). וכל הררי קדם באצבעו שקלו, וגבעות עולם תמך בהוד אגדלו, גיא וכל עפרה בצרדה הכילו (ר"א קליר, אז ראית, סלוק שקל'). בלקח טוב לא נמר עיניו מרדם יפקח, לנועם צרדה וקול זמר רוגנים ילמדו לקח (רסע"ג, באדני יצדקו, עבודה, סדור רסע"ג, רפד). מחוכמים נצח ישביעוהו מלשנות דת בפצח, נעימות צרדה יסובבהו נעימות בימינך נצח (ר"י בן אביתור, אל אלהים, עבודה, קבץ מע"י גאו', 22). ויעוררוהו משררים מכי צרדה , ויופג במדרש וכתבי תעודה (משלם בן קלונימוס, אשוחח נפלאותיך, עבודה, Elbog., Stud., 128). ע"ל (עד לא) באו מכי צרדת אצבע אז תורמי דשן השכימו לפייס (רשב"ג, קטע מעבודה, שם 137). נוגנים צרדה באצבע היכו, נוכח ריצפה משכוהו ובחדר הילכו (קטע מעבודה, שם 175). נידדו שינת מסיבו, צרדה בקשבו (קטע מעבודה, שם 178). סבבוהו פרחי לויה, באצבע צרדה יכו נגדו (ראב"ע, אזכירה, עבודה, איגר 233). מחצרים באים עמוד לו אצל, צרדה מקיש לשמע צלצל (מאיר ברבי יצחק, תפלה תקח, סליח' ער"ה). והרצועות יהיו צבועות שחרות למשה הלכה, רצועת יד קשורה עד אצבע צרדה ארכה (יהודה, ידיד עליון, אהבה עקב). — ואמר המשורר: והוא הראש כמו שם ראש לשבטו אשר יוער כמו אצבע צרדה , והוא הראש כמו עלמות למו בן אשר יהגו בשירי העבודה (ד"ה של יהודי מצרים וא"י ב, יעקב מן, 85). ונפשי נפלה עיסתה בקרב סרידה, ואנשי מדין הכוני באצבע צרידה (עזרא הבבלי, הקד', תוכח' מוסר, ג.). 1 המפרשים ראו במלה צרדה ממש שם לאחת האצבעות שביד, וזאת לפי לשון התוספתא יומא א ט: איזו היא אצבע צרדה, זו אצבע גדולה של ימין, ובבלי (שם יט:): מאי צרדא, א"ר יהודה צרתה דדא, מאי היא, גודל. אבל נראה שיש לפרש את המלים צָרַד, צָרוּד, צָרִיד בשמושיהן השונים לפי הוראה עקרית אחת. והנה נאמר על המנחה (פסח' כ.): צריד של מנחות (כלומר היבש שבמנחות שאינו בלול בשמן) מונין בו ראשון ושני או לא, ע"כ. וכן על כרשיני תרומה (מע"ש ב ד, וכן עדיות א א): שמאי אומר יאכלו צריד, ע"כ. כלומר בלי שיוסיפו להם תבל של דבר מרטיב; ומעין זה נקרא קול השופר, שאיננו לא דק ולא עבה, ז"א שאין בו תבל נעימה, צרוד: היה קולו דק או עבה או צרוד כשר שכל הקולות כשירין בשופר (ר"ה כז:). ופרש רש"י גם כאן לשון יבש, אך בעקר צרוד, צריד הוא לשון חשוף וגרוד בלי תוספת תבל — בין במאכלים ובין בנעימת קול השופר, כי כך דברו על השירה בתמונת התבשיל: כדי לתן תבל בנעימה וכדו'. 2 [גם בשמוש כש"ע צְרֵדָה, או צְרָרָה, צַרְדָּה במקום אצבע צרדה.] |
![]() |