אות התשע עשרה באלף בית העברי, בין צ ובין ר', ושמה קוֹף, עי' ערך זה.

אות ק היא בלשון הקדומה סימן לאחד ההגאים החכיים, שהמדקדקים העברים מצרפים אותם בצרוף גיכ"ק, וביחוד להגה חכי אחורי, שמבטאו כאלו זה של האות כף (הדגושה) או גם של הגימל (הדגושה) בתוספת התהודה (resonance) הגרונית-לועית, האפינית לכל ההגאים הנחציים (emphatic) בעבר', ח ט ע צ ק. תהודה זו נוצרת ע"י הורדת מכסה הגרון (כמו בתנועת הבליעה, אלא לא עד כדי סתימת הגרון) , וע"י כך מֻרחב ומֻעמק חלל הלוע, שדרכו עובר זרם האויר במעברו במקום החתוך ובפה, ובזה אף מֻעתק במדה ידועה עצם מקום החתוך מקצת לאחר, וכן נדחה בזה חלק מזרם אויר הנשיפה בכוון החֹטם, מה שמוסיף להגאים הנחציים האלה אף תהודה אפית ידועה.
בצורה טהורה ביותר בולטת תהודה זו בהגה העין (בעקר = אלף מוחדת כזאת) , ועל כן נשמעים הגאים נחציים אלו כאלו היו מרכבים מהגה החתוך בתוספת הגה העין. וכך נולד אף סימן ההגה ק בכתב הקדום כתרכֹבת של ג או כ (בעקר ג עם קו מבחין) עם ע, בהקבלה אל סימן האות ט, שהוא מרכב מן ת-ע.
תכונה זו של הגה הקוף, היא שגרמה לחלופי האות ק, ביחוד על יד הגאים נחציים או גרוניים אחרים (אף ר) , עם כ או ג, בין שהפכו אלה לקוף בהשפעת הגרוניים, ובין שלא שמעו את תהודת הקוף על יד הגה מוּהד אחר. השוה קטע-גדע, קובע-כובע-מגבעת, בקר-בכר-בגר, קשט-כשט וכדו'. וכמו כן משתנים ההגאים הנחציים שעל יד קוף ללא נחציים ולהפך, כגון קטל-קתל (ערב') , קטן-קתן (אשור') , קשר-קצר (אשור') , קטר (ארמ') ועוד.
בהעתקות היוניות והרומיות המשקפות את מבטאם של עולי בבל, שכבר אבדה להם הגית ההגאים הנחציים, מעתקת קוף ע"י c, k  (ולא ע"י q) , וכן באה בתו"מ  ק במקום k  או c במלים יוניות ורומיות, ואמנם x יונית ורומית מעתקת גם קס וגם כס. ואכן, כשם שהפכה ק ארמית קדומה, כשהיא באה במקום צ עברית, צ' ערבית, לע (ארקא-ארעא) , וכמו שהפכה קוף לאלף במבטא העירוני של הערבית שבא"י, כך נראים עקבותיו של חלוף כזה אף בהעתקתן של מלים יוניות ורומיות ספורות בתו"מ , כגון איטליז, ϰατάλυσις, אופסא (על יד קופסא) , αϰάψ, ועי' לקמן.
במבטאנו היום נבדלת הקוף מן הכף הדגושה רק בפי היהודים שבארצות המזרח, המבטאים אותה כמבטא אות זו בערב', השוה ברב המקומות למבטא אות זו בתקופת המקרא, בדרך כלל k נחצית1 , ובתימן (כמבטא הערבית שם) g נחצית. ואמנם יש שיהודים ושמרונים, המשפעים ממבטא הערב' שבא"י ובסוריה, מבטאים ק כמו א: בֹּאֶר, מָאוֹם וכדו' במקום בּקֶר, מָקוֹם וכו' (עי' דוד ילין, השקפה, שנה ד, גליון טז).
במבנה המלים בעבר' באה האות ק כשרשית בלבד ואינה מצטרפת עם ג, ז, כ אחריה או עם ג לפניה (מנחם, מחברת, פתיחה, 10).

בסימון המספרים ע"י אותיות (גמטריא), שקבלוהו היהודים מן היונ'2, ק עברית = 100 (אך ביונ', שאין בה תמורת הצדי העברי, ϰοππα = 90)3: יצחק, י' מול עשרה נסיונות, צ' לתשעים שנה לשרה נולד, ח' לשמונה ימים נמול, ק' מאה שנים היו לאברהם (מד"ר במד' יח). — ובסהמ"א: הלך וצרף את האותיות וכו' לקח ק' מאה ת' ארבע מאות זיויג חמש מאות שלמים (קטעי מדרש והגדה, גנזי שכטר א, 165). ש' דשמים שלש מאות, מ' סתומה דשמים ת"ר, ר"ק דרקיע שלש מאות, שק"ם דשחקים אלף וכו' (בראשית רבתי, אלבק, 6).

על צורת האות קוף בימי התלמוד ועל מקומה בין אותיות האלף בית נאמר בתלמוד: קוף קדוש, ריש רשע, מאי טעמא מהדר אפיה דקוף מריש, אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע, ומאי טעמא מהדרה תגיה דקוף לגבי ריש, אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו קשר כמותי, ומ"ט כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל וליעול בהך וכו', שין שקר תיו אמת, מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה, שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח, ומ"ט שיקרא אחדא כרעיה קאי4 ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי שיקרא לא קאי וכו', א"ת ב"ש, אם אתה בוש, ג"ר ד"ק, אם אתה עושה כן גור בדוק (שבת קד.).

— *ק', קצור במקום קָרְבָּן: המוציא כלי וכתוב עליו ק' קרבן, מ' מעשר, ד' דמאי, ט' טבל, ת' תרומה, שבשעת הסכנה היו כותבין ת' תחת תרומה, ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם (מע"ש ד יא).