פ"ע, קְדַשְׁתִיךָ, קָדֵשׁוּ, יִקְדַּשׁ, יִקְדָּשׁ, תִּקְדַּשׁ, יִקְדָּשׁוּ,  — א) היה קָדוֹשׁ, נעשה קדוש, geheiligt sein, werden; être, devenir sacré; to be hallowed: ולקח מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו וכו' וְקָדַשׁ הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו (שמות כט כא). כי אם אשה עצרה לנו כתמל שלשם בצאתי ויהיו כלי הנערים קדש והוא דרך חל ואף כי היום יִקְדַּשׁ בכלי (ש"א כא ו). הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל הֲיִקְדָּשׁ (חגי ב יב). — וביחוד במשמ' הפך לרשות המקדש: והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יִקְדָּשׁ1 (שמות כט לז). כל הנגע בהם (במזבח, בכיור ובכנו) יִקְדָּשׁ (שם ל כט). כל אשר יגע בהם יִקְדָּשׁ2 (ויקר' ו יא). כל אשר יגע בבשרה (של החטאת) יִקְדָּשׁ (שם שם כ). וירם את המחתת מבין השרפה ואת האש זרה הלאה כי קָדֵשׁוּ את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני יי' וַיִּקְדָּשׁוּ (במד' יז ב-ג). — והזרע וכדו': לא תזרע כרמך כלאים פן תִּקְדַּשׁ3 המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דבר' כב ט). — ב) במשמ' פ"י, כמו פע': האמרים קרב אליך אל תגש בי כי קְדַשְׁתִּיךָ4 (ישע' סה ה). — ובתו"מ: נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף (סוט' ג ו). הזבח מפגל את הנסכין משקדשו בכלי (ר' מאיר, מנח' ב ד). נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול (שם ז ד). המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש הן פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון (שם יב א). המנחות מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלים הוכשרו ליפסל בטבול יום וכו' (מעיל' ב ח). וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו (שם שם ט). קדשו בכורות במדבר (ר' יוחנן, בכורות ד:). לא קדשו בכורות במדבר (ריש לקיש, שם שם). — ובינ' *קָדֵשׁ, מ"ר קְדֵשִׁים, נעשֶׂה קדוש: הכלאים והטריפה ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדשים5 ולא מקדישים (ר' אלעזר, תמור' ב ג). — *קָדַשׁ היום בערב שבת, ערב היום ונכנס יום השבת הקדוש: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום (תוספת' ברכ' ה ב). ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבוא וכבר קדש6 היום ועדיין יין לא בא (שם שם ו א). השוכח פת בתנור וקדש עליה היום מצילין הימינה מזון שלש סעודות (שם שבת יג ח). נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום (ירוש' שבת ד ג).  מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין, משעה שקדש היום בערבי שבתות (ר' אליעזר, ברכ' ב:).  בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום (פסח' קב.). — ואמר הפיטן: התקדש וקדוש ופייס לשכר יומם דופקים (אזהרות ר' אליהו הזקן, קבץ מע"י גאו' ב, 58). 

— נִפע', נִקְדַּשׁ, נִקְדַּשְׁתִּי, הִקָּדְשִׁי, אֶקָּדֵשׁ, יִקָּדֵשׁ, — א) כמו קל, נעשה קדוש: ונעדתי שמה לבני ישראל וְנִקְדַּשׁ7 בכבדי (שמות כט מג). — ב) הֻכַּר כְּקָדוֹשׁ: ולא תחללו את שם קדשי וְנִקְדַּשְׁתִּי  בתוך בני ישראל (ויקר' כב לב). — ג) נִקְדַּשׁ בְּדָבָר, במעשה וכדו', פעל חוזר, קִדֵּשׁ את עצמו, הוכיח את קְדֻשָּׁתוֹ במעשה וכדו': בקרבי אֶקָּדֵשׁ ועל פני כל העם אכבד (שם י ג). המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי' וַיִּקָּדֵשׁ בם (במד' כ יג).  ויגבה יי' צבאות במשפט והאל הקדוש נִקְדַּשׁ בצדקה (ישע' ה יו). בריח ניחח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפצתם שם וְנִקְדַּשְׁתִּי  בכם לעיני הגוים (יחזק' כ מא). הנני עליך צידון ונכבדתי בתוכך וידעו כי אני יי' בעשותי בה שפטים וְנִקְדַּשְׁתִּי בם (שם כח כב). בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפצו בם וְנִקְדַּשְׁתִּי בם לעיני הגוים (שם שם כה). וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים וכו' וידעו הגוים כי אני יי' וכו' בְּהִקָּדְשִׁי בכם לעיניהם (שם לו כג).  והבאותיך על ארצי למען דעת הגוים אתי בְּהִקָּדְשִׁי בך לעיניהם גוג (שם לח יו). בשובבי אותם מן העמים וקבצתי אתם מארצות איביהם וְנִקְדַּשְׁתִּי בם לעיני הגוים רבים (שם לט כז). — ואמר בן סירא: הניף יד על עם נכר ויראו את גבורותיך כאשר נקדשת לעיניהם בנו כן לעינינו הכבד בם (ב"ס גני' לג ג-ד). — ובתו"מ, נִקְדַּשׁ שם שמים בפלוני: ואדם שנקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה וכו' (ירוש' ברכ' ט א). — ד) *נעשה קנינו של המִקְדָּשׁ:  בשלשה מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש ולא קדשו (רב נחמן בר יצחק, בכורות ד:). כאן ליקדש כאן ליקרב (רמי בר חמא, תמור' יד.). — ה) *נִקְדְּשָׁה האשה, נִתְקַדְּשָׁה, נִשְּׂאָה: עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך ,כיון שעשאן מקודשת (ר' מאיר, קידוש' מח.). — ובסהמ"א: וקדוש כגוי שהוא נקדש ומרומם מהשתוות לו מדה ממדות הברואים וכו' שהוא נקדש ומרומם משתשיגהו מאומה מטומאות העם אשר ישכון כבודו ביניהם (ר"י א"ת, כוזרי ד ג). — ואמר המשורר: וחרפה ובשת לנפש נקדשת אשר לבב תשת לאחד הרקים (ראב"ע, נדוד הסיר, כהנא א, 25). מוחל עונות, נקדש בשבעים לשונות, עליון עלי כל שבחך (ר"ש שבזי, יא טאיר, שירי תימן, 162). 

— פִע', קִדֵּשׁ, קִדְּשׁוֹ, קִדַּשְׁתָּ, קִדַּשְׁתּוֹ, קִדַּשְׁתָּם, קִדַּשְׁתִּי, קִדְּשׁוּ, קִדְּשׁוּהוּ, קִדַּשְׁתֶּם, מְקַדֵּשׁ, מְקַדִּשְׁכֶם, מְקַדְּשׁוֹ, מְקַדְּשָׁם, מְקַדְשֵׁיהֶם8, קַדֵּשׁ, קַדְּשׁוֹ, קַדְּשָׁם, קַדֵּשׁ, קַדֶּשׁ־, קַדְּשׁוּ, קַדֵּשׁוּ, אֲקַדֵּשׁ, יְקַדֵּשׁ, יְקַדְּשֵׁהוּ, יְקַדְּשֵׁם,  יְקַדְּשׁוּ, יְקַדֵּשׁוּ, — א) קִדֵּשׁ האלהים מקום, שם, יום, בני אדם, נתן להם קְדֻשָּׁה, עשה אותם קדושים: heiligen; sanetifier, consacrer; to hallow, sanctify: ויברך אלהים את יום השביעי וַיְקַדֵּשׁ אותו (בראש' ב ג). הגבל את ההר וְקִדַּשְׁתּוֹ (שמות יט כג). על כן ברך יי' את יום השבת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שם כ יא). וְקִדַּשְׁתִּי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אֲקַדֵּשׁ לכהן לי (שם כט מד). כי אני יי' מְקַדִּשְׁכֶם (שם לא יג; ויקר' כ ח; שם כא ח, שם כב לב). אני יי' מְקַדְּשׁוֹ (את הכהן הגדול) (שם כא יה). אני יי' מְקַדְּשָׁם (את הכהנים) (שם כב ט, שם יו).  לדעת כי אני יי' מְקַדְּשָׁם (את ישראל) (יחזק' כ יב). וְקִדַּשְׁתִּי את שמי הגדול המחלל בגוים (שם לו כג). כי אני יי' מְקַדֵּשׁ את ישראל (שם לז כח). — וְקִדֵּשׁ האדם מקום, בית, או כלי או אדם אחר, עשאו קדוש לאלהים, לרשות הֶקְדֵּשׁ: ועשו את בגדי אהרן לְקַדְּשׁוֹ לכהנו לי (שמות כח ג). ומשחת אתם ומלאת את ידם וְקִדַּשְׁתָּ אתם וכהנו לי (שם שם מא). ופר חטאת תעשה ליום על הכפרים וחטאת על המזבח בכפרך עליו ומשחת אתו לְקַדְּשׁוֹ (שם כט לו). שבעת ימים תכפר על המזבח וְקִדַּשְׁתָּ אתו והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש (שם שם לז). וְקִדַּשְׁתָּ אתם (את אהל מועד ואת ארון העדת ואת השלחן וכו') והיו קדש קדשים וכו' ואת אהרן ואת בניו תמשח וְקִדַּשְׁתָּ אתם לכהן לי (שם ל כט-ל). ולקחת את שמן המשחה ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וְקִדַּשְׁתָּ אתו ואת כל כליו והיה קדש ומשחת את מזבח העלה ואת כל כליו וְקִדַּשְׁתָּ את המזבח והיה המזבח קדש קדשים ומשחת את הכיר ואת כנו וְקִדַּשְׁתָּ  אתו וכו' והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וְקִדַּשְׁתָּ אתו וכהן לי (שם מ ט-יג). ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו וַיְקַדֵּשׁ אותם וכו' וימשח את המזבח וכו' ואת הכיר ואת כנו לְקַדְּשָׁם ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אתו לְקַדְּשׁוֹ (ויקר' ח י-יב). ואת הדם יצק אל יסוד המזבח וַיְקַדְּשֵׁהוּ לכפר עליו (שם שם יה). וַיְקַדֵּשׁ (משה) את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו (שם שם ל). ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו וַיְקַדֵּשׁ אתו ואת כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם וַיְקַדֵּשׁ אתם (במד' ז א). ואת אלעזר בנו קִדְּשׁוּ לשמר את ארון יי' (ש"א ז א). היום ההוא קִדַּשׁ המלך את תוך החצר אשר לפני בית יי' כי עשה שם את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים (מ"א ח סד). ויבנו את שער הצאן המה קִדְּשׁוּהוּ9 ויעמידו דלתתיו ועד מגדל המאה קִדְּשׁוּהוּ עד מגדל חננאל (נחמ' ג א).  וַיְקַדֵּשׁ שלמה את תוך החצר אשר לפני בית יי' (דהי"ב ז ז). עתה התקדשו וְקַדְּשׁוּ את בית יי' אלהי אבותיכם והוציאו את הנדה מן הקדש (שם כט ה). וביום שמונה לחדש באו לאולם יי' וַיְקַדְּשׁוּ את בית יי' לימים שמונה (שם שם יז). — וְקִדֵּשׁ את האדם, על ידי נגיעה בו: יפשטו (הכהנים) את בגדיהם אשר המה משרתם בם וכו' ולבשו בגדים אחרים ולא יְקַדְּשׁוּ את העם בבגדיהם (יחזק' מד יט). זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לְקַדֵּשׁ את העם (שם מו כו).  — וְקִדֵּשׁ את הדבר מן הטמאה, טהר אותו: והזה עליו (על המזבח) מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וְקִדְּשׁוֹ מטמאת בני ישראל (ויקר' יו יט). — ואת ראשו של הנזיר: וכפר (הכהן) עליו (על הנזיר) מאשר חטא על הנפש וְקִדַּשׁ את ראשו ביום ההוא (במד' ו יא). — ב) במשמעות מטֻשטשת, טהר אדם לשם השתתפות בדבר שבקדשה, מבלי שיהיה זה קדוֹש ממש: לך אל העם וְקִדַּשְׁתָּם היום ומחר וכבסו שמלתם (שמות יט י).  וַיְקַדֵּשׁ את העם ויכבסו שמלתם (שם שם יד). קם קַדֵּשׁ את העם ואמרת התקדשו למחר וכו' ונקרבתם בבקר לשבטיכם (יהוש' ז יג-גד).  ויאמר שלום לזבח ליי' באתי התקדשו ובאתם אתי בזבח וַיְקַדֵּשׁ את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח (ש"א יו ה). ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב וַיְקֲדְּשֵׁם10 (את בניו) והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם (איוב א ה). — וְקִדֵּשׁ עֲצָרָה: ויאמר יהוא קַדְּשׁוּ עצרה לבעל ויקראו (מ"ב י כ). — וצוֹם: קַדְּשׁוּ צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית יי' אלהיכם (יואל א יד). תקעו שופר בציון קַדְּשׁוּ צום קראו עצרה (שם ב יה). — ובהשאלה, קִדֵּשׁ כל אספת עם, ואף שאינה באה לשם עבודת אלהים, וביחוד אספה שנפתחה בתפלה וכדו', einberufen; convoquer; to call: אספו עם קַדְּשׁוּ קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה (שם שם יו). — וצבא למלחמה וכדו': וְקִדַּשְׁתִּי עליך משחתים איש וכליו וכרתו מבחר ארזיך וכו' (ירמ' כב ז). תקעו שופר בגוים קַדְּשׁוּ עליה גוים השמיעו עליה ממלכות אררט מני ואשכנז וכו' קַדְּשׁוּ עליה גוים את מלכי מדי וכו' (שם נא כז-כח). — וְקִדֵּשׁ מלחמה: קַדְּשׁוּ עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים (שם ו ד). קראו זאת בגוים קַדְּשׁוּ מלחמה העירו הגבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה (יואל ד ט). הנשכים בשניהם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וְקִדְּשׁוּ עליו מלחמה (מיכ' ג ה). — וְקִדֵּשׁ את היובל, פתח את שנת היובל במעשה דתי: ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם וְקִדַּשְׁתֶּם את שנת החמשים שנה (ויקר' כה ט-י). — ג) קִדֵּשׁ האדם את האלהים, את השבת, וכדו', נהג בהם קדֻשה, שמר על קדֻשתם, heilig halten; respecter comme sacre; to hold sacred: זכור את יום השבת לְקַדְּשׁוֹ (דבר' ה יב). וְקִדַּשְׁתֶּם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם וכו' והיה אם שמע תשמעון אלי וכו' וּלְקַדֵּשׁ את יום השבת לבלתי עשות בה כל מלאכה וכו' (ירמ' יז כב-כד). ואת תורתי ואת חקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתתי יְקַדֵּשׁוּ (יחזק' מד כד). ואמרה ללוים אשר יהיו מטהרים ובאים שמרים השערים לְקַדֵּשׁ את יום השבת (נחמ' יג כב). — ואת האל11: על אשר לא קִדַּשְׁתֶּם אותי בתוך בני ישראל (דבר' לב נא). — ואת האדם: וְקִדַּשְׁתּוֹ (את הכהן) כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקר' כא ח). — ואת הדברים המקֻדשים: וְקִדַּשְׁתָּ את חזה התנופה ואת שוק התרמה אשר הונף ואשר הורם וכו' והיה לאהרן ולבניו לחק עולם וכו' כי תרומה הוא (שמות כט כז-כח). — ובתו"מ: אמרו להן ב"ש אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש, אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו וכו' אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש התשיעי ואת אחד עשר (נזיר ה ד). המזבח מקדש את הראוי לו (זבחי' ט א).כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש, כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין, כלי הלח מקדשין את הלח ומדות היבש מקדשות את היבש, אין כלי הלח מקדשין את היבש ולא מדות היבש מקדשות את הלח, כלי הקדש שנקבו אם עושים הן מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלמים מקדשין, ואם לאו אין מקדשים, וכולן אין מקדשים אלא בקדש (שם שם ז). כי קדוש אני ה' אלהיכם, אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי (ספרא ויס, קדושים פרשה א). טהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום (ר' מאיר, ברכ' יז.). ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת (רב ושמואל, ותודיענו, שם לג:). הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן (יומא יב:). אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא (ת"ר, שם לט.). שבקדושה ראשונה קדשה (את המקומות בא"י) לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא (חגי' ג:). קדש עצמך במותר לך (רבא, יבמ' כ.). כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים (ר' אלעזר, שבוע' יח:). דלמא עשרון לא מקדש, תנור מקדש (מנח' צה:). כלי שרת מקדשין שלא בזמנן (שם ק.). — *ובנוסח ברכות שונות: (ברוך אתה ה') מקדש השבת וכו' מקדש ישראל והזמנים (פסח' קיז:). — *וביחוד קִדֵּשׁ (את עם ישראל) במצותיו: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית וכו' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים (ברכ' ס:). — וקִדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה: הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך (רב ושמואל, ותודיענו, שם לג:). אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה (ברכת כהנים, רב חסדא, סוט' לט.). ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל וכו' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשם, יכול היה משה לבא ולקדשן וכו' (מד"ר שמות טו). — ובתפלה: אתה קדשת את יום השביעי לשמך (ערבית של שבת). רצה במנוחתנו קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך (שם, אלהינו ואלהי אבותינו). עם מקדשי שביעי כלם ישבעו ויתענגו מטובך (ישמחו, מוסף שבת). — ובסהמ"א: כל המקדש עצמו בדברי תורה וחוזר עליהן זוכה לפענח דברי תורה הנתונה בעשן (ערוך ערך קדש). ולא יעמוד אדם עם הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים, אלא יקדש אדם מחנהו ה' אמות מן המזרח וה' מן הדרום וכו' ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כלו אפילו היה ק' אמה (בראש' רבתי, אלבק, 206). — ואמר המשורר: ברוך מקדש יום הפסח (סעדיה, אגיל ואשמח, שירי תימן, 32). שכינה תלבשה בעת כי תדרשה, וגופה קדשה ומליו  ירהבו (ר"ש שבזי, אהוב לבי, שם, 149). — *וְקִדֵּשׁ את שם האל, הכריז שהאל קדוש: כבר יש לי לפני ד' מאות ותשעים וששה אלפים של מלאכי השרת שהם עומדים ומקדשים שמי הגדול בכל יום תמיד (מד"ר ויקר' ב). — ובתפלה: וינוחו בה (בשבת) ישראל מקדשי שמך (אלהינו ואלהי אבותינו, תפלת שבת). נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום (קדשה, נוס' אשכנז). קדש את שמך על מקדישי שמך וקדש את שמך בעולמך וכו' ברוך המקדש שמו ברבים (אתה הוא עד שלא נברא העולם, בתפלת שחר' עפ"י ירוש' ברכ' ט). ועי' הִפע'. —  *וְקִדֵּשׁ את השם, הוכיח במעשיו את אמונתו בקדשת ה': יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה (ר' שמעון חסידא, סוטה י:). — ובסהמ"א: אבידת עכו"ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח (רמב"ם, גזל ואבדה יא ג). — ואמר הפיטן: קידשתה שמך בדין ובו ניתקדשתה ברחמים (ינאי, שכרך, קרוב' בראשית, זולאי, כח). — ד) *קִדֵּשׁ את הכרם וכדו' קבע אותו כאסור12: הזורע ארבע אמות שבכרם, בית שמאי אומרים קידש שורה אחת ובית הלל אומרים קידש שתי שורות (כלא' ד ה). הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים (שם ה ה).  היו נטועות על שש שש או על שבע שבע הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח (שם שם). המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קדש וחכמים אומרי לא קדש אלא דבר שכמותו מקיימין (שם שם ח). גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת (שם ז ב). אף צמר גפן אסור ואינו מקדש (ר' מאיר, שם שם). אבל תחת הגפן ועבודת הגפן וארבע אמות שבכרם הרי אלו מקדשות (נ"א: מתקדשות) (שם שם ג). המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו (שם שם ד). אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (ר' יוסי ור' שמעון, שם שם ד; ר' עקיבא, שם שם ה). עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש (שם שם ח). זה וזה אוסרין ולא מקדשין (ר' שמעון, שם שם). ולמה הוזכרו רמוני בדאן שיהיו מקדשין כל שהן (ר' מאיר, כלים יז ה). — ה) *קִדֵּשׁ ידיו ורגליו ע"י רחיצה: חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום (יומא ג ג). הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו (שם שם ד). בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב (שם ד ה). הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך (תמיד א ד). ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו, מהרו וקדשו ידיהן ורגליהן מן הכיור (שם ב א). — ו) *קִדֵּשׁ  מי חטאת ע"י נתינת אפר פרה אדֻמה לתוכם: ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת, ומביאים זכר של רחלים וקושרים חבל בין קרניו וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים (פרה ג ג). קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא, נטמאה אין מקדשין בה (שם ה ג). בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה ובספינה מקדשים בה, אין מקדשין לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא בחפניו, מפני שאין ממלאין ואין מקדשין, ואין מזין מי חטאת אלא בכלי (שם שם ה). השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וכו', היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה (שם שם ז). שתי שקתות שבאבן אחת קידש אחת מהן המים שבשניה אינן מקודשין (שם שם ח). המקדש ונפל הקדוש על ידו או על הצד ואחר כך נפל לשוקת פסול (שם ו א). היה קדוש צף על פני המים רבי מאיר ורבי שמעון אומרים נוטל ומקדש, וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו, זלף את המים ונמצא קדוש מלמטן, רבי מאיר ורבי שמעון אומרים מנגב ומקדש, וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו (שם שם ב). חמשה שמלאו ה' חביות לקדשן חמשה קדושין ונמלכו לקדשן קדוש אחד וכו' הרי כולן כשרים (שם ז א). קדש לי ואקדש לך הראשון כשר וכו' קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים (שם שם ד). המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל (שם ח ב). אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואין מקדשין בו, רבי אליעזר אומר מקדשין בכולן (שם ט ז). — ז) *קִדֵּשׁ את החֹדש, את השנה, קבע יום כראש חדש, כראש השנה13: בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו רבי אליעזר בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים14 (ר"ה ב ז). שָׁנִים מקדשין ואין מקדשין חדשים (רשב"י, ירוש' שם ב ו). מעמעמין על הנראה לעברו, אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו (בשם ריב"ל, שם שם ג א). יכול אם לא נראתה הלבנה לשני ימים כך יקדשו את החדש לשני ימים (שם שם). וכשקידשו את השנה באושה ביום הראשון וכו' (שם שם). כזה (כירח הזה) ראה  וקדש15 (רבה בר שמואל, בבלי שם כ.). בזמנו אין מקדשין אותו, שלא בזמנו מקדשין אותו (פלימו, סנה' י:).  כשבקש הקב"ה לקדש את החדש אמר הקב"ה למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החדש (מד"ר שמות טו). — ובסהמ"א: עדים שראו החדש בזמנו ובאו והעידו וקבלום בית דין וקדשו את החדש הזה הראשון וכו' (רמב"ם, קדוה"ח יח ה). היה מנהג ישראל כשקדשו את החדש כדי לדעת כל העיירות קדוש החדש היו תוקעים בשופר (ר"א הקראי, גן עדן, קדוה"ח, יג:). — ח) *קִדֵּשׁ שבת או יום טוב בברכה על היין16: פורס מפה ומקדש (שמואל, פסח' ק.). מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו (רב נחמן בר יצחק, שם קה.). הנוטל ידיו לא יקדש (רב, שם קו:). טעם אינו מקדש (הוא, שם שם). כשם שאין מקדשין עליו (על שֵׁכָר) כך אין מבדילין עליו (רב, שם קז.). כגון זה (שֵׁכָר) ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם (רבי, שם שם). — ובסהמ"א: אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש וכו' שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל (רמב"ם, שבת כט ה). לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם (שם שם ח). — ואמר הפיטן: קדש רחץ כרפס יחץ17 וכו' (סימנים לסדר של ליל פסח, הגדה של פסח). — ט) *קִדֵּשׁ אדם את בתו לפלוני, השיא אותה לפי המנהג המְקֻדָּשׁ בישראל: האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה (סוט' ג ח). האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו (קידוש' ב א). קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה וכו', קדשתי את בתי, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן שם ג ז-ח). מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (ר' מאיר, שם שם ט). סדר קידושין כך הוא, אני פלוני קידשתי בתי לפלוני (ירוש' שם א ב). אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (בבלי שם מא.). — וְקִדֵּשׁ אשה לעצמו, נָשָׂא אותה: מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי וכו' ואין מקדשין בו את האשה, הבכור מוכרים אותו תמים חי וכו' ומקדשין בו את האשה (מע"ש א ב). לא דנין (ביו"ט) ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין (ביצ' ה ב). מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קדש נותן גט לזו וגט לזו (יבמ' ב ו). שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין (שם שם ז). שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו' (שם ד ט). ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה (שם ו ד). קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש כל אחת אומרת אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק (ר' טרפון, שם טו ז). המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת (כתוב' ז ז). האיש מקדש בו ובשלוחו (קידוש' ב א). המקדש שתי שנים בשוה פרוטה וכו' אינה מקודשת וכו' וכן קטן שקידש (שם שם ו). המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות (שם שם ז). המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת, במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קידש (ר' מאיר, שם שם ח). בשוגג לא קידש במזיד קידש (ר' יהודה, שם שם).  האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים מקודשת לשני (שם ג א). קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן, זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים גט (שם שם ז). האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכו' קדשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו וכו' (שם שם י). ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה (כתוב' כב.). מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ אמרה לו, רבי, אחד מכם קדשני בביאה (סנה' יא.). — וְקִדֵּשׁ אשה לאדם אחר: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת, הרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר הרי היא מקודשת (שם ב ד). האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני (שם ג א). — וקִדֵּשׁ את בת פלוני, הִשִּׂיאָה, וקִדְּשָׁה האשה את עצמה: מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא (האב) וקדשה, אם שלו קדמו קידושיו קידושין ואם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין וכו' וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין (שם ד ט). — ובסהמ"א: אמר לו בן כלבא שבוע היה לי רועה אחד וכו' עמדה (הבת) וקידשה עצמה לו (ספר המעשיות, גסטר, 108). — ואמר הפיטן: ושוב שנית לקדשה ואל תוסיף לגרשה (ר"י הלוי, יום ליבשה דיואן ג, 63). — י) °קִדְּשָׁה האשה את עצמה לזנות: שכך היה המנהג בארץ אמוריים כשהיתה אשה מקדשת עצמה לזנות18 היתה יושבת על אם הדרך ימים שבעה (בראשית רבתי, אלבק, 180). —  יא) °קִדֵּשׁ במשמ' אמר את תפלת הקַדִּישׁ: כך מנהג ראשונים מקום שיש שם תלמידי חכמים כשהיו מתפללין ונופלין על פניהם ומקדשין (רב נטרונאי גאון, תשו' הגאו', ליק, צ, כח:). ואחר אומרים וקרא זה אל זה ואמר, וגומרין שני פסוקים אלו ומקדשין ויוצאין לבתיהם (שם שם, כט.). לפי שאין כל תיבה ואות שבתורה שאין שם המפורש יוצא מהן מה שאין אנו יודעין לכך נהגו לקדש (שבלי הלקט, תפלה ח, בשם הגאונים). דאין מקדשין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק וכו' ומפני שקראו בתורה מקדשין (פרדס, פרוש תפלות).

— פֻע', מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשִׁים, מְקֻדָּשָּׁי, — שקִדְּשׁוּ אותו, קָדוֹשׁ: אני צויתי לִמְקֻדָּשָּׁי גם קראתי גבורי לאפי עליזי גאותי (ישע' יג ג).  לכהנים הַמְקֻדָּשׁ מבני צדוק אשר שמרו משמרתי (יחזק' מח יא). ואחרי כן עלת תמיד ולחדשים ולכל מועדי יי' הַמְקֻדָּשִׁים ולכל מתנדב נדבה ליי' (עזר' ג ה). לא לך עזיהו להקטיר ליי' כי לכהנים בני אהרן הַמְקֻדָּשִׁים להקטיר (דהי"ב כו יח). גם הם (הביאו) מעשר בקר וצאן ומעשר קדשים הַמְקֻדָּשִׁים ליי' אלהיהם (שם לא ו). — ובתו"מ: שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השלוח ומניחה בלשכה (סוכ' ד י). כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת19 אינה מתנה (נדר' ה ו). אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש (ב"ש, נזיר ה ג). וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו (זבח' י ב). כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש (בכורות ט ח). ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו' עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה וכו' לפנים מן החומה מקודש מהם וכו' הר הבית מקודש ממנו וכו' החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים מקודשת ממנו וכו' (כלים א ו-ח). ככרות הקודש שבתוך גומותיהם מים מקודשים, נטמאה אחת מהן בשרץ כולם טמאות (טהר' א ט).  או אינו אומ' אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש ת"ל כי קדוש אני (ספרא ויס, קדושים פרשה א). וממקדשי תחלו וכו' אל תיקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו (רב יוסף, שבת נה.). נורא אלהים ממקדשך, אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל (ר' יוחנן, זבח' קטו:). ולפי שהם (ישראל) מקודשים לשמים, לכך כל מה שהם מקדשים הוא מקודש (מד"ר שמות טו). ומה יום טוב ראשון ואחרון שאין לפניהם ואחריהם מקודשין, אסורין במלאכה, חולו של מועד שלפניהם ואחריהם מקודשין אינו דין שיהיו אסורין במלאכה (מדה"ג שמות יב טז, הופמן, 103). —  *וקֻדְּשׁוּ מי חטאת, נִתַּן בהם אפר פרה אדֻמה: המטביל כלי לחטאת וכו' ואם לאסוף לתוכו מים מקודשין בין כה ובין כה צריך לנגב (פרה ה ב). בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשים (שם שם ג). שתי שקתות שבאבן אחת, קידש אחת מהם, המים שבשניה אינן מקודשין, היו נקובות זו לזו וכו' המים שבשניה מקודשין (שם שם ח).  החושב על מי חטאת לשתות, ר' אליעזר אומר פסול, ר' יהושע אומר כשיטה, אמר ר' יוסי בד"א במים שאינם מקודשים, אבל במים המקודשין רבי אליעזר אומר כשיטה, ר' יהושע אומר כשישתה, ואם גרגר כשר (שם ט ד).  החטאת אינה נצולת בצמיד פתיל, ומים שאינן מקודשין נצולין בצמיד פתיל (שם יא א). — *וְקֻדַּשׁ הַחֹדֶשׁ, נקבע והכרז יום כראש חדש: ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש (ר"ה ב ז). ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר, ראוהו שלשה והן בית דין, יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו (שם ג א).  קידשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש (ירוש' שם שם. — *וקֻדְּשָׁה האשה, נִשאה לאיש כדת: המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת (כתוב' ז ז). יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת, מגורשת הרי זו מגורשת (גיט' ט ט). האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, בזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכלן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת (קידוש' ב א). המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות, ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, ולקט אחד כלכלה של תאנים ושלהם היתה ושל שביעית היתה, ואמר הרי כלכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקבלה אחת מהן על ידי כלן, ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות (שם שם ז). המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל וכו' אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת (שם שם ט). האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני (שם ג א). האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי וכו' אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי, אינה מקודשת (שם שם ה). ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני (כתוב' כב.). נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, הרי את לי לאינתו, הרי זו מקודשת, אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו, אינה מקודשת (ת"ר, קידוש' ה:). — *ובמשמ' מזומן: אני צויתי למקודשי וכו' אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם (רב יוסף, ברכ' ח:).

— הִפע', הִקְדִּישׁ, הִקְדַּשְׁתִּי, הִקְדַּשְׁתִּיךָ, הִקְדִּישׁוּ, הִקְדָּשְׁנוּ, מַקְדִּישׁ, מַקְדִּשִׁים, הַקְדֵּשׁ, הַקְדִּישׁ, הַקְדִּישֵׁנִי, הַקְדִּישׁוֹ, תַּקְדִּישׁ, יַקְדִּשׁ, יַקְדִּישׁ, תַּקְדִּישׁוּ, יַקְדִּשׁוּ, יַקְדִּישׁוּ, — א) הִקְדִּישׁ האדם דבר לאל, נתן אותו לאל כמתנת קדש, weihen; consacrer; to consecrate: ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יַקְדִּישׁוּ בני ישראל לכל מתנת קדשיהם (שמות כח לח). וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' אשר הם מַקְדִּשִׁים לו (ויקר' כב ב). כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יַקְדִּישׁוּ בני ישראל ליי' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני (שם שם ג). ואיש כי יַקְדִּשׁ את ביתו קדש ליי' והעריכו הכהן וכו' ואם הַמַּקְדִּישׁ יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ואם משדה אחותו יַקְדִּישׁ איש ליי' והיה ערכך לפי זרעו וכו' אם משנת היבל יַקְדִּישׁ שדהו כערכך יקום ואם אחר היבל יַקְדִּישׁ שדהו וחשב לו הכהן את הכסף וכו' ואם גאל יגאל את השדה הַמַּקְדִּישׁ אתו ויסף חמישת כסף ערכך עליו וקם לו (שם כז יד-יט). אך בכור אשר יבכר ליי' בבהמה לא יַקְדִּישׁ איש אתו (שם שם כו). כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תַּקְדִּישׁ ליי' אלהיך (דבר' יה יט). הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי את הכסף ליי' מידי לבני לעשות פסל ומסכה (שפט' יז ג). ובידו היו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת גם אתם הִקְדִּישׁ המלך דוד ליי' עם הכסף והזהב אשר הִקְדִּישׁ מכל הגוים אשר כבש (ש"ב ח י-יא). ויקח יהואש מלך יהודה את כל הקדשים אשר הִקְדִּישׁוּ יהושפט ויהורם ואחזיהו אבתיו וכו' וישלח לחזאל (מ"ב יב יט). הוא שלמות ואחיו על כל אצרות הקדשים אשר הִקְדִּישׁ דויד המלך וראשי האבות לשרי האלפים והמאות ושרי הצבא מן המלחמות ומן השלל הִקְדִּישׁוּ לחזק לבית יי' וכל הַהִקְדִּישׁ שמואל הראה וכו' כל הַמַּקְדִּישׁ20 על ידי שלמית ואחיו (דהי"א כו כו-כח). הנה אני בונה בית לשם יי' אלהי לְהַקְדִּישׁ לו להקטיר לפניו קטרת סמים וכו' (דהי"ב ב ג). — וְהִקְדִּישׁ לכהן או ללויים: וכל ישראל בימי זרבבל ובימי נחמיה נתנים מניות המשררים ושערים דבר יום ביומו וּמַקְדִּשִׁים ללוים והלוים מַקְדִּשִׁים לבני אהרן (נחמ' יב מז). — ואמר בן סירא: בכל מעשיך האר פנים ובששון הקדש מעשר (ב"ס גני' לב יא). — ובתו"מ:  המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר (פאה א ו). קצר חציה והקדיש חציה, הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל (שם ב ח). הקדיש קמה ופדה קמה חייב, עומרין ופדה עומרין חייב וכו' המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין וכו' (שם ד ז-ח). המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי המזבח זכרים ונקבות וכו' (שקל' ד ז). לא מקדישין (ביום טוב) ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר (ביצ' ה ב). המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת (כתוב' ה ד). לא נתתי לך את שלי שתקדישו לשמים (נדר' ה ו). כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה (שם שם). שור שהוא יוצא להסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש וכו' ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש (ב"ק ד ח). גנב וטבח ואח"כ הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה (שם ז ב). המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה (ר' שמעון, ב"ב ד ט). כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור במות בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה חייבין עליהן כרת (זבח' יד ט). (הגוסס והיוצא ליהרג) נודר ומעריך ומקדיש (ר' יוסי, ערכין א ג). אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים נ' שקל כסף וכו' (שם ג ב). אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו (שם ו ה). אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים (שם ז א). הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל (שם שם ג). הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה, הקדישה ואח"כ מת אביו הרי היא כשדה מקנה (ר' מאיר, שם שם ה).  שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (שם שם). כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם (שם שם). מקדישו אתה הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש זבח (שם ח ז). הציבור והשותפין מקדישים אבל לא ממירים, ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים (תמור' ב ג). הכלאים והטריפה ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדשים ולא מקדישים (ר' אלעזר, שם שם). בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה (מעיל' ג ה). הקדיש בור מלא מים, אשפה מלאה זבל וכו' מועלין בהן ובמה שבתוכן (שם שם ו).  יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו (נדה ה ו). — ב) כמו פִע', במשמ' נתן קְדֻשָּׁה לאדם, לכלי, לעיר וכדו', הפך אותם לִקְדוֹשִׁים: וַיַּקְדִּשׁוּ את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים וכו' (יהוש' כ ז). ויבדל אהרן לְהַקְדִּישׁוֹ קדש קדשים הוא ובניו עד עולם (דהי"א כג יג). ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו וְהִקְדָּשְׁנוּ והנם לפני מזבח יי' (דהי"ב כט יט). והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור לְהַקְדִּישׁ ליי' (שם ל יז). — ואמר בן סירא: בכל לבך פחד אל ואת כהניו הקדיש (ב"ס גני' ז כט). — וְהִקְדִּישׁ האל אדם או דבר לעצמו: ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הִקְדַּשְׁתִּי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני יי' (במד' ג יג). ביום הכתי כל בכור בארת מצרים הִקְדַּשְׁתִּי אתם לי (שם ח יז). הִקְדַּשְׁתִּי את הבית הזה אשר בנתה לשום שמי שם עד עולם (מ"א ט ג). והכרתי את ישראל וכו' ואת הבית הזה אשר הִקְדַּשְׁתִּי לשמי אשלח מעל פני (שם שם ז). בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נביא לגוים נתתיך (ירמ' א ה). כי הכין יי' זבח הִקְדִּישׁ קראיו (צפנ' א ז). תנו יד ליי' ובאו למקדשו אשר הִקְדִּישׁ לעולם (שם לו יד). — והִקְדִּישׁ האל עם ליום הרגה: התקם כצאן לטבחה וְהַקְדִּשֵׁם ליום הרגה (ירמ' יב ג). — ג) הִקְדִּישׁ האדם את האלהים ואת שמו, כמו קִדֵּשׁ, הוכיח את קדֻשת האלהים: יען לא האמנתם בי לְהַקְדִּישֵׁנִי לעיני בני ישראל (במד' כ יב). כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה לְהַקְדִּישֵׁנִי  במים לעיניהם (שם כז יד). את יי' צבאות אתו תַקְדִּישׁוּ והוא מוראכם והוא מעריצכם (ישע' ח יג). כי בראתו ילדיו מעשה ידי בקרבו יַקְדִּישׁוּ שמי וְהִקְדִּישׁוּ את קדוש יעקב ואת אלהי צבאות יעריצו (שם כט כג). —  ובתו"מ: אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש (ספרא ויס, קדושים פרשה א). אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה (זבח' קטו:). — ובתפלה: נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קדש המשלשים לך קדשה (קדשה, ספרד').  ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם האל (ברכת יוצר אור, תפלת שחרית). קדש את שמך על מקדישי שמך  (אתה הוא עד שלא נברא העולם, בתפלת שחר' עפ"י ירוש' ברכ' ט). — ואמר הפיטן: קהלות קדש יקדישו בקול  (ר"א קליר, אדירי אימה, קרוב' א ר"ה).  כל רשפי רומה בקול מקדישים (ר' שמעון בר יצחק, כל שנאני שחק, קרוב' ב ר"ה). שאון שרפים ברום עפים כברקים ירוצצון שואלים זה רשות מזה להקדיש אל במוראות (רמב"ע, מלאכים ממליכים, אופן שבת שקלים, דוקס, 61). — °הִקְדִּישׁ המחבר או המו"ל ספר, שיר, נגינה, לאדם פלוני, נתן לו את הכבוד הכרוך במפעל, widmen; dédier; to dedicate, נוהג בספרות ובדבור. — °והִקְדִּישׁ אדם עמל ויגיעה, זמן, לעבודה, נוהג בספרות ובדבור. 

— הִתפ', הִתְקַדִּשְׁתִּי, הִתְקַדְּשׁוּ, הִתְקַדָּשׁוּ, הִתְקַדִּשְׁתֶּם, מִתְקַדֶּשֶׁת, מִתְקַדְּשִׁים, הִתְקַדֵּשׁ, הִתְקַדֶּשׁ־, הִתְקַדְּשׁוּ, הִתְקַדָּשׁוּ, יִתְקַדְּשׁוּ, יִתְקַדָּשׁוּ, — א) קדש וטהר את עצמו: וגם הכהנים הנגשים אל יי' יִתְקַדָּשׁוּ פן יפרץ בהם יי' (שמות יח כב).  וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם והייתם קדשים כי קדוש אני (ויקר' יא מד). הִתְקַדָּשׁוּ כי מחר יעשה יי' בקרבכם נפלאות (יהוש' ג ה).  קם קדש את העם ואמרת הִתְקַדְּשׁוּ למחר וכו' (שם ז יג). לזבח ליי' באתי הִתְקַדְּשׁוּ ובאתם אתי בזבח (ש"א יו ה).  השיר יהיה לכם כליל הִתְקַדֶּשׁ־חג21 ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר יי' אל צור ישראל (ישע' ל כט). הַמִּתְקַדְּשִׁים והמטהרים אל הגנות אחר אחד בתוך (שם סו יז).  הִתְקַדְּשׁוּ אתם ואחיכם והעליתם את ארון יי' וכו' (דהי"א יה יב). וַיִּתְקַדְּשׁוּ הכהנים והלוים להעלות את ארון יי' אלהי ישראל (שם שם יד).   כי כל הכהנים הנמצאים הִתְקַדָּשׁוּ (דהי"ב ה יא). שמעוני הלוים עתה הִתְקַדְּשׁוּ וקדשו את בית יי' אלהי אבותיכם (שם כט ה). ויאספו את אחיהם וַיִּתְקַדְּשׁוּ ויבאו כמצות המלך בדברי יי' לטהר בית יי' (שם שם יה). ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה ועד יִתְקַדְּשׁוּ הכהנים כי הלוים ישרי לבב לְהִתְקַדֵּשׁ מהכהנים (שם שם לד). כי לא יכלו לעשתו (את הפסח) בעת ההיא כי הכהנים לא הִתְקַדְּשׁוּ למדי והעם לא נאספו לירושלם (שם ל ג). וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני והכהנים והלוים נכלמו וַיִּתְקַדְּשׁוּ ויביאו עלות בית יי' (שם שם יה). כי רבת בקהל אשר לא הִתְקַדָּשׁוּ (שם שם יז). וַיִּתְקַדְּשׁוּ כהנים לרב (שם שם כד). כי באמונתם יִתְקַדְּשׁוּ קדש22 (שם לא יח). ושחטו הפסח וְהִתְקַדְּשׁוּ והכינו לאחיכם לעשות כדבר יי' ביד משה (שם לה ו). — וְהִתְקַדֵּשׁ מטמאתו: וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה והיא מִתְקַדֶּשֶׁת  מטמאתה (ש"ב יא ד). — הִתְקַדֵּשׁ במשמ' התכונן, אף לאכילה שלא בקֻדשה: הִתְקַדְּשׁוּ23 למחר ואכלתם בשר (במד' יא יח).  — ב) הִתְקַדֵּשׁ האל, הראה את קדשתו, כמו נִפע': והתגדלתי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי24 ונודעתי לעיני גוים רבים (יחזק' לח כג). — ובתו"מ, במשמ' נעשה מְקֻדָּשׁ: אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה (רמי בר חמא, שבוע', טו.). שני ביצעין היו בהר המשחה, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו (אבא שאול, שם טז.).  היה הכהן מקבל בו (בכלי) דבר של קדש והכלי מתקדש וכו' ומערה בכלי חול וכלי חול מתקדש (מד"ר שמות טו). — °ובמשמ' קִדּשׁ את עצמו: שצריך ליישר דרכיו ולהתקדש אף במותר לו25 פן ילמדו ממנו לזלזל באיסורין (רש"י, ב"מ סז:, ד"ה וצורבא מרבנן ). — ואמר הפיטן: התקדש וקדוש ופייס לשבר יומם דופקים (ר' אליהו הזקן, אזהרות, קבץ מע"י גאו' ב, 58). — *והִתְקַדֵּשׁ שם שמים, המִקדש, הוכחה קדֻשתו: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא (ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, יבמ' עט.). בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך (ר' שמואל בר נחמן, מד"ר ויקר' יב). ונקדש בכבודי, מתקדש אני שם במכבדי (תנחו' שמיני א). — ובתפלה: על הכל יתגדל ויתקדש26 וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא (סדר הוצ' ס"ת בשבת ויו"ט, אשכנז'). — ואמר הפיטן: קידשתה שמך בדין ובו ניתקדשתה ברחמים כקדושת עליונים (ינאי, שכרך, קרוב' בראש', זולאי, כח). — ג) *הִתְקַדֵּשׁ במשמ' נאסר באסור כלאי הכרם: מאימתי תבואה מתקדשת, משתשריש וכו', תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות (כלא' ז ז).  — ד) *הִתְקַדֵּשׁ ראש חדש, נקבע ע"י בית הדין: יכול כשם שמחללין את השבת (על ניסן ועל תשרי) עד שיתקדשו כך מחללין עד שיתקיימו ת"ל וכו' על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן (ת"ר, ר"ה כא:). — ה) *הִתְקַדְּשָׁה האשה, נִשְׂאָה כדת: אמרה לה מת בעליך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו (יבמ' י ג).  האשה מתקדשת בה ובשלוחה וכו' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת (קידוש' ב א). התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש וכו' אינה מקודשת (שם שם ב). אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת (שם שם ג). והאשה מתקדשת בשוה פרוטה (ב"מ ד ז). האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר כדברי ב"ש, וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה (עדי' ד ז).  בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה (נדה ה ד). התקדשי לי כזיקת יבמין (יבמ' נב:). — ובסהמ"א: כיון שנשבע לה עמדה ונתקדשה לו שלא מדעת אביה ולא מדעת אמה (ספר המעשיות, גסטר, 106).

— הַָפע', *הָקְדַּשׁ, בינ' מָקְדָּשׁ — שהקדישו אותו, שנִתַּן כמתנת קדש לאל, למקדש: האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, ומשער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק, ובמקודשין מקדשין כל שהן (ערל' ג ג). נטמא הבשר (של הפסח) והחלב קיים אינו זורק את הדם וכו' ובמוקדשין אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם (פסח' ז ה). אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים (נדר' ה ו).  שור שהוא יוצא להסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש (ב"ק ד ח). החורש בשור וחמור והן מוקדשים בכלאים בכרם ובשביעית וכו' (מכו' ג ט). השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל וכו' חלב המוקדשין וביצי תורים אין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא (זבח' ג ה).  אלו קדשים קרבין במשכן, קדשים שהוקדשו למשכן וכו' קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקרבו במשכן (שם יד י). המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר (חול' ד ז).  אותו ואת בנו נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ, בפני הבית ולא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין (שם ה א).  הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין (שם י א). נפגם הזובן או עריה של נקבה במוקדשים וכו' (בכורו' ו ה). מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם, אין אתנן ומחיר חל עליהן, עופות שאין המום פוסל בהן אינו בדין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהן (תמור' ו ד). טמא שאכל את החלב והיה נותר מן מוקדשים וביום הכפורים (כרית' ג ד).  פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מועלין בהן משהוקדשו (מעיל' ב ג).  העולה מועלין בה משהוקדשה (שם שם ד). לחם הפנים מועלין בו משהוקדש (שם שם ז). ולד מוקדשין לא יינק מן המוקדשין (שם ג ו).  כל המומים הפוסלים במוקדשים פוסלים בפרה (פרה ב ג). שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים (בנו של יוסי בן יועזר, ב"ב קלג:). — ופְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים, בהמות של קדשים שנפסלו במום: כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש (בכורו' ה א). על אלו מומין שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהן (שם ו יא). — °ובמשמ' נעשה קדוש, ואמר הפיטן: אדמת קודש המקדשת ומכל הארצות מוקדשת בעשר קדושות ניקדשת וקדושים אשר בה מקדשת (ינאי, אדמת קודש, קרוב' בראש', זולאי, מד).  — °ובמשמ' הוכחה קדֻשתו, ואמר הפיטן: תקדש אדון על כל מעשיך (חמול על מעשיך, סוף קדשת מוס' ר"ה). תעיר ותריע להכרית כל מריע ותוקדש ביודעי להריע, קדוש (ר"א קליר, קרוב' א ר"ה). ובכן תוערץ ותוקדש (קרוב' שחר' יוה"כ).