1, ש"ז, — א) שקר וכזב, Trug, Lüge; deception, mensonge; déception, lie: כי שכחני עמי לַשָּׁוְא יקטרו (ירמ' יח יה). שָׁוְא ודבר כזב הרחק ממני (משלי ל ח). אם הלכתי עם שָׁוְא ותחש על מרמה רגלי (איו' לא ה). אך שָׁוְא לא ישמע2 אל (שם לב יג). — ובפרט עם פעל, אלה, דבר, חזה, קסם, ראה שוא: אין קרא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שָׁוְא3 הרו עמל והוליד און (ישע' נט ד). יען דברכם שָׁוְא וחזיתם כזב לכן הנני אליכם נאם אדני יי' (יחזק' יג ח-ט). יען הכאות לב צדיק שקר וכו' לכן שָׁוְא לא תחזינה וקסם לא תקסמנה עוד (שם שם כב-כג). בחזות לך שָׁוְא בקסם לך כזב (שם כא לד). ונביאיה טחו להם תפל חזים שָׁוְא וקסמים להם כזב אמרים מה אמר אדני יי' ויי' לא דבר (שם כב כח). דברו דברים אלות שָׁוְא4 כרת ברית (הוש' י יד). כי התרפים דברו און והקוסמים חזו שקר וחלמות הַשָּׁוְא ידברו הבל ינחמון (זכר' י ב). שָׁוְא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו (תהל' יב ג). שָׁוְא ידבר לבו יקבץ און לו (שם מא ז). העבר עיני מראות שָׁוְא (שם קיט לז). אשר פיהם דבר שָׁוְא וימינם ימין שקר (שם קמד ח, שם יא). נביאיך חזו לך שָׁוְא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שביתך (איכ' ב יד). — ובצרופים עם ש"ע, הבלי שוא, חבלי שוא, חזון שוא, מחזה שוא, מנחת שוא, משאות שוא, מתי שוא, נפת שוא, עד שוא, קסום שוא, שמע שוא: לא תשא שמע שָׁוְא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (שמות כג א). ולא תענה ברעך עד שָׁוְא (דבר' ה ז). לא תוסיפו הביא מנחת שָׁוְא קטרת תועבה היא לי (ישע' א יג). הוי משכי העון בחבלי הַשָּׁוְא5 וכעבות העגלה חטאה (שם ה יח). הנה שם יי' בא ממרחק וכו' להנפה גוים בנפת שָׁוְא6 ורסן מתעה על לחיי עמים (שם ל כז-כח). כי לא יהיה עוד כל חזון שָׁוְא ומקסם חלק בתוך בית ישראל (יחזק' יב כד). הלא מחה שָׁוְא חזיתם ומקסם כזב אמרתם ואמרים נאם יי' ואני לא דברתי (שם יג ז). והיה להם כקסום שָׁוְא בעיניהם שבעי שבעות להם והוא מזכיר עון להתפש (שם כא כח). משמרים הבלי שָׁוְא חסדם יעזבו (יונ' ב ט). לא ישבתי עם מתי שָׁוְא ועם נעלמים לא אבוא (תהל' כו ד). כי הוא ידע מתי שָׁוְא וירא און ולא יתבונן (איו' יא יא). ויחזו לך משאות שָׁוְא ומדוחים (איכ' ב יד). — ולשוא, במשמ' לשקר, נשא את שם האל לשוא: לא תשא את שם יי' אלהיך לַשָּׁוְא כי לא ינקה יי' את אשר ישא את שמו לַשָּׁוְא (שמות כ ז; דבר' ה יא). נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לַשָּׁוְא נפשו ולא נשבע למרמה (תהל' כד ד). אשר ימרוך למזמה נשוא לַשָּׁוְא עריך7 (שם קלט כ). — ב) במשמ' אכזבה8, ומכאן גם במשמ' הבל וריק, Enttäusschung, Nichtiges; désillusionnement, futilité; disappointment, vanity: אם גלעד און אך שָׁוְא9 היו בגלגל שורים זבחו (הוש' יב יב). אמרתם שָׁוְא עבד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו (מלא' ג יד). אל יאמן בשו נתעה כי שָׁוְא תהיה תמורתי (איו' יה לא). — ובצרוף עם ש"ע, ירחי שוא בהקבלה אל לילות עמל: כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו כן הנחלתי לי ירחי שָׁוְא10 ולילות עמל מנו לי (שם ז ב-ג). — ושוא, לשוא במשמ' תה"פ, חנם: לַשָּׁוְא הכיתי את בניהם מוסר לא לקחו (ירמ' ב ל). ואתי שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לַשָּׁוְא תתיפי (שם ד ל). נחר מפה מאשתם עפרת לַשָּׁוְא צרף צרוף ורעים לא נתקו (שם ו כט). עלי גלעד וקחי צרי בתולת בת מצרים לַשָּׁוְא הרביתי רפאות תעלה אין לך (שם מו יא). הבה לנו עזרת מצר וְשָׁוְא תשועת אדם (תהל' ס יג; שם קח יג). זכר אני מה חלד על מה שָׁוְא בראת כל בני אדם (שם פט מח). אם יי' לא יבנה בית שָׁוְא עמלו בוניו בו אם יי' לא ישמר עיר שָׁוְא שקד שומר שָׁוְא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים (שם קכז א-ב). — מ"ר שֹׁאִים(?): אדני כמה תראה השיבה נפשי מִשֹּׁאֵיהֶם11 מכפירים יחידתי (שם לה יז). — ואמר בן סירא: טוב למות מחיי שוא ונוחת עולם מכאב נאמן (ב"ס גני' ל יז). — ובגנוזות ממדבר יהודה, גם בכתיב שוו: והמה סוד שוא ועדת בליעל (מגי' גנו', סוקניק ב, לג). למזורות יבקעו אפעה ושוא (שם שם, לד). על מטיף הכזב אשר התעה רבים לבנות עיר שוו בדמים ולקום עדה בשקר בעבור כבודה לוגיע רבים בעבודת שוו ולהרותם ב[מע]שי שקר (פשר חבקוק X). — ובתו"מ, שבועת שוא: שבועת שוא חייבין על זדונה מכות (שבוע' ג ז). איזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' (שם שם ח). הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין, אמר בן ננס, כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא (שם ז ה). החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא (ר' ישמעאל, אב' ד ז). ידוע לשנים זהו שבועת שקר, לג' זה שבועת שוא (ר' יוחנן, ירוש' נזר' ג ב). — *תפלת שוא: הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא (ברכ' ט ג). — *אנשים של שוא: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם (חנינא בן אח רבי יהושע, בבלי שם סג.). — ובסהמ"א: גם במשמ' הבל, בטול: דע שכל הנמצאים לא ימלטו מאחד מארבעה חלקים, או שיהיה עומד בעצמו, או שיהיה עומד בזולתו וכו' או שיהיה עומד בעצמו ובזולתו כאחת, ומן השוא להיות עומד בעצמו ובזולתו, שדבר זה אינו בנמצאים (אולם קטן, הורויץ, ח). ואל יעלה בדעתך כי יריעה זאת תשלם לאדם מאין דרישה וחקירה, שדבר זה שוא ברור (שם שם כא). כי שוא הוא שיתן החסר שלמות לזולתו (שם שם, לא). ובהצטרף הנפש לנפש אחרת והנפש האחרת תצטרך ג"כ לנפש אחרת וכו' וזה עד לאין תכלית, וזה שוא, ואם זה שוא, גם שוא להיות הנפש גוף (שם שם, לג). ומן הצד האחד יתחייב קדמות החדש, ומן הצד השני יתחייב חידוש הקדמון, ושניהם שוא, ירחיקם השכל (שם שנ, נג). וזה תכלית השוא (שם שם, עה). האמת הוא רחב על השוא (ר"י חריזי, מוסרי הפילוסופים ב ג). ואל תמנע האמת מבעליו, כי כל מונע האמת יפתח לו האל שערי השוא (שם ב יב). דע הפעלים נחלקים לפי התבוננות תכליתם על ארבעה חלקים או פעל ריק, או פעל שחוק, או פעל שוא ובטל12, או פעל נכון ונאה, אך הפעל שיאמר כי הוא שוא הוא הפעל אשר כונת פועלו לתכלית אחת ולא ישיג התכלית ההיא (הוא, מו"נ ג כה). למה לא נשים כל יגיענו ועמלנו וכו' אלא בו עד אשר יגיע לנו ממנו האמת מן השוא (אברהם בן חסדאי, בן המלך והנזיר טז). שהאדם קודם שיוסר ויתחנך ירחיק דברים רבים וכו' וידמה בנפשו שהוא שוא, וכשיוסר בחכמה ויתחנך בנסיונות תסורנה ממנו אותם המחשבות וישובו הדברים אשר היו אצלו שוא אל האמת (רש"ט פלקירא, ראשית חכמה, ס). ומנדיבות העולם הבא שהוא רחוק מן השוא (עמנואל, מחב' יט, הברמן, 536). — ואמר המשורר: בהביטך בעיני שוא לך הון וקנין רב וממשלה עצומה והתבונן בהביטך בעיני אמת כי אין לך בכל מאומה (ר"ש הנגיד, בהביטך, בן קהלת עג, ששון, רכו). וסור משמע שוא וכו' ולא תשא לשוא שמותי היקרים (רשב"ג, שמר לבי, ביאליק-רבניצקי ב 143). מצוף שפת עפר עלי אפי, אחי, ביום אגוע להחיות שו, וקחה לך מפיו לבל אמות ועד, ואם כל דברתיו שוא (רמב"ע, הענק ד, ברודי, שנא). נטעי שוא נעטו וגדל עונם מנשוא (ר"י הלוי, רצה רנת, זמורה ט, 537). דוד על ימינך שים וכוס מלא ברכת אדני על שמאלך שו, ושמח והשתעשע ואזנך אל תט למוכיחים בדברי שוא ושמח, והאמן כי נדיב לב אין כשר, ומי לא יאמין בשו (טדרוס אבו אל עאפיה, דוד על ימינך, ילין א, 69). עלי חסד בשם חסד יכנה וגם חרש בשם חרס ארקים, ושם השוא אשר נשתו ונחשב כשם השו ונקשב אל מצוקים (למראות ארבעה אבות נגעים, כ"י וינא, 218, לפי קלאר, ספר היובל לקרויס, 8). אל תאמן נתעה בשוא כי נחשב על שו (אל תאמן, שם, 321). ובעת אשר נטעו נטע חשק ושוא, זרע צדקה אהיה זורע (עמנואל, אראה זמני, מחב' א, הברמן, 28-27). כל נמצא גשמי צריך אל מקום גשמי ימצא בו, אם כן אם המקום נמצא הוא צריך מקום למסבו, גם ילך זה אל לא תכלית הוא נמנע על שוא מצבו (הוא, כל נמצא, מחב' כ, שם, 559-558).